"יש רגעים שבהם הניצחון החשוב ביותר אינו על היריב מבית, אלא ההכרעה להזמין אותו לשאת איתך את המשא. השייכות לאותו הבית זו אולי ההגדרה העמוקה ביותר לאחדות – לא מתוך דמיון בין בני הבית אלא מתוך האחריות זה לזה״.
נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים, היום, יום שלישי, כ"ב בתמוז, 7 ביולי, בטקס האזכרה הממלכתי לנשיאי וראשי ממשלות ישראל שהלכו לעולמם, שנערך בבית הנשיא.
השנה, הוקדש הטקס להנצחתם של נשיא המדינה החמישי יצחק נבון ז"ל וראש הממשלה השלישי לוי אשכול ז"ל.
כמדי שנה, הוענקו פרסים לאזרחים ולגופים שפעלו להנצחת זכרם ופועלם של נשיאי המדינה וראשי הממשלה בתחומים שונים, הזוכים נבחרו על ידי ועדה בראשות ד"ר אברהם שלום חיים.
מדברי נשיא המדינה יצחק הרצוג: "הסיפור שלנו מתחיל באלה שבנו את עמנו ומדינתנו. כפי שנאמר במקורותינו: "אַל תקרי בניך אלא בוניך". הנשיא יצחק נבון וראש הממשלה לוי אשכול היו מבניה הטובים ביותר של האומה וגם מבוניה.
אשכול, יליד אוקראינה, איש העלייה השנייה, חלוץ שהגיע לארץ צעיר מאוד, עבד באדמה, היה ממקימי דגניה ב׳, והבין כבר בראשית הדרך שהציונות איננה יכולה להסתפק רק בשירה על הארץ – היא צריכה מעשים. תכלס. היא צריכה גם מים וצינורות. היא צריכה תקציבים, ישובים וקרקעות. היא צריכה ידיים שיודעות – להפוך געגוע לתשתיות.
נבון, בן ירושלים, דור עשירי בארץ, בן למשפחה ספרדית עתיקה, איש רוח, לשון ותרבות, חינוך ופיוט; מי שנע כבן בית בין עברית לערבית, מי שידע כי מדינה נבנית גם בשפה שבה היא מדברת אל בניה ובנותיה וברוח הפועמת בבוניה. אשכול בנה את האפשרות המעשית של מדינה. נבון בנה את האפשרות הרגשית, והתרבותית להרגיש בה בבית. אבל שניהם גם יחד, היו בנאים של חיבורים.
אשכול כונן את ממשלת האחדות הלאומית הראשונה בתולדותינו. הוא הפיל מחיצות בין יריבים, בשעת משבר לאומי וסיכון קיומי, ערב מלחמת ששת הימים, כאשר החרדה מילאה את הרחובות ואת הבתים. ממשלת הליכוד הלאומי לא הייתה רק מהלך פוליטי – היא הייתה שיעור במנהיגות ובבניין אומה. יש רגעים שבהם הניצחון החשוב ביותר אינו על היריב מבית, אלא ההכרעה להזמין אותו לשאת איתך את המשא.
כשיצחק נבון נבחר לנשיאה החמישי של מדינת ישראל יצחק נבון מימש זאת ובגדול והיה לאחד הנשיאים האהובים והמוערכים ביותר שלנו. הוא יצא אל העיירות, והכפרים, אל השכונות, אל בתי הספר, הוא הביא אל בית הנשיא את קולם של מי שלא תמיד האמינו שהבית הזה מדבר גם בשמם. והביא את בית הנשיא אליהם, כשאופירה, רעייתו באותה עת, הייתה עזר כנגדו. הוא ידע לברך בערבית, לדבר בלדינו, ובעיקר הוא ידע להקשיב. ובכך, הוא החזיר לאנשים את התחושה – שהם בעלי הבית. לא מודרים ולא מורחקים. הוא היה נשיא של פנים אל פנים. פנים של אדם. פנים של קהילה. פנים של זיכרון.
נבון ואשכול לא תמיד עמדו באותו צד של המפה, להפך – בתנועה, בפוליטיקה, היו גם בפילוג עמוק. אבל הם נשארו שייכים לאותו בית. זו אולי ההגדרה העמוקה ביותר לאחדות: לא הסכמה על כל דרך, אלא נאמנות לאותו יעד. לא דמיון בין בני הבית, אלא אחריות של בני הבית זה לזה.
בדור שלנו קל לבנות דברים שנראים לעין, אבל יש בניין אחד שאין לו מהנדס ראשי, אין לו מכרז ואין לו טקס גזירת סרט – בניין האמון. דווקא בפתחה של שנת בחירות, חשוב לזכור שהאמון בינינו לבין עצמנו הוא המפתח לתפקודנו, לעמידתנו ולשגשוגנו.
הנצחה אמיתית איננה מסתיימת בהכרת תודה. היא מתחילה בשאלה. כאשר הדורות הבאים יביטו בנו, מה הם יאמרו? האם יאמרו שהיינו רק בניה של המדינה – או שגם היינו מבוניה? האם רק שמרנו על הקירות שקיבלנו או שגם פתחנו חלונות חדשים? האם תיקנו את הסדקים בזמן? האם ידענו, ברגעים של מחלוקת ופחד וכאב, לזכור שהבית הזה יקר יותר מן הצורך שלנו לנצח זה את זה? אני מאמין שאנו מסוגלים לעמוד מול השאלות הללו, ולמול זכרם של אשכול ונבון, אנחנו מסוגלים לגייס את הכוחות למשימה הגדולה".
