לרגל שבוע האחים והאחיות בכללית, סיפוריהן של שתי אחיות מהצפון משקפים את המציאות המורכבת שעמה מתמודדים צוותי האחיות מאז תחילת המלחמה. בין הדאגה האישית בבית לבין המחויבות להמשיך להיות שם עבור המטופלים. לצד הידע המקצועי והטיפול הרפואי, הן ממשיכות לזהות מצוקה, להרגיע, להקשיב וללוות את המטופלים ברגישות ובאנושיות, גם בימים של חוסר ודאות ומתח מתמשך. בתקופה רגישה זו, עבודת האחים והאחיות בקהילה מקבלת משמעות עמוקה עוד יותר עבור המטופלים והקהילה כולה.
ישנם בקרים בהם מאיה שחר, אחות בריאות הנפש במרפאות נהריה של כללית ותושבת נהריה, יוצאת לעבודה, אבל הראש והלב נשארים לרגע בבית.
אחד מבניה נכנס במהלך הלילה ללחימה בלבנון, והיא עדיין מחכה להודעה מרגיעה שתגיע. זמן קצר אחר כך היא כבר במרפאה, יושבת מול מטופלים ומעניקה להם את מה שחסר לרבים כל כך בתקופה האחרונה, תחושת יציבות.
מאיה, חיה כבר יותר משנה בין שתי חזיתות: הבית והעבודה. הבן הבכור שלה שירת מאות ימי מילואים בעזה, הבן הצעיר לוחם ביחידת אגוז ונכנס ויוצא מלבנון, ובתה האמצעית המתגוררת בדרום ילדה תינוק אל תוך מציאות של אזעקות ומקלטים.
"הדאגה נמצאת כל הזמן ברקע", היא מספרת. "זו לא דרמה גדולה, אלא משהו שקט שנמצא איתך לאורך כל היום. ובתוך זה צריך להמשיך להיות שם עבור המטופלים".
עבור אחות בריאות הנפש, המשמעות של "להיות שם" עמוקה במיוחד. בשנה האחרונה, היא מספרת, המלחמה כבר לא נשארת מחוץ לחדר הטיפולים. היא נכנסת פנימה יחד עם החרדות, חוסר הוודאות, העייפות הנפשית והפחדים שמביאים איתם המטופלים. "אנשים מגיעים מותשים רגשית", היא אומרת. "הם מחפשים מקום לעצור רגע, לנשום ולהרגיש שמישהו באמת רואה אותם, מבין מה הם חווים".
בין אזעקה לאזעקה היא מגיעה למרפאה, ולעיתים גם לבתיהם של מטופלים שמתקשים לצאת בתקופה הזו. עבורה, הרצף הטיפולי הוא הרבה מעבר לטיפול רפואי אקוטי. " עצם הידיעה שיש מישהו שמכיר אותך, מקשיב לך ונמצא שם גם עכשיו עושה הבדל גדול".
גם עבור נטליה לוינזון, אחות קהילה במרפאת כללית בקיבוץ דן, העבודה קיבלה משמעות אחרת מאז תחילת המלחמה. בקיבוץ קטן שבו כולם מכירים את כולם, תפקיד אחות הקהילה חורג הרבה מעבר לטיפול הרפואי עצמו. היא מלווה משפחות לאורך שנים, מכירה את ההורים, הילדים והסבים, ופוגשת את המטופלים ברגעים האישיים והרגישים ביותר של החיים.
לאחר פינוי תושבי קיבוץ דן למלון בחיפה, חילקה נטליה את ימיה בין עבודה כאחות במרפאה בחיפה לבין המשך טיפול בחברי הקיבוץ שפונו ובאלה שנשארו בדן, בהם גם מבוגרים וחולים אונקולוגים שלא עזבו את המקום.
בזמן שבעלה המשיך לעבוד במשק כעובד חיוני, היא נסעה שוב ושוב בין חיפה לקיבוץ, לעיתים תחת אזעקות וטילים, כדי להמשיך ללוות את מטופליה. לצד העבודה במרפאה, היא המשיכה לבצע ביקורי טיפת חלב, ללוות משפחות ולחסן מטופלים במלונות המפונים.
"הרגשתי שזכיתי להיות דמות משמעותית עבור חברי הקהילה שלי, שחוו טלטלה אמיתית בחייהם", היא מספרת. "הרגשתי שהוקל להם שיש דמות מוכרת שעוקבת אחריהם ומטפלת בהם גם במלון וגם בבית".
שתי האחיות, כל אחת בתחומה, מספרות למעשה את סיפורה הרחב של רפואת הקהילה בתקופה הזו. לא רק טיפול רפואי, אלא גם נוכחות, היכרות עמוקה עם המטופלים ויכולת להעניק תחושת ביטחון בתוך מציאות מתערערת. שרות מקצועי, אנושי וקרוב לבית שמלווה את המטופלים ברציפות במסע חייהם מלידה ועד זקנה בשגרה ובחירום.
בשבוע האחים והאחיות בכללית מבקשים להוקיר את העשייה היומיומית, המסירות והמחויבות של צוותי האחים והאחיות, שממשיכים להיות עבור המטופלים והקהילה עוגן משמעותי גם בתקופות המאתגרות ביותר.
