כשאני כותב על הבופור, אני לא כותב כפרשן רחוק או כחוקר במגדל שן. אני כותב כאיש שריון שעמד שם בקור, ברוח, עם צוותים ולוחמים, וידע היטב שהסלע החשוף הזה בלב דרום לבנון הוא חומת המגן של הילדים במשגב עם, במטולה וביישובי אצבע הגליל. עבורי, הבופור מעולם לא היה רק מבצר צלבני או סמל היסטורי. הוא היה, קודם כל, עמדה קדמית שבזכותה הגבול שלנו נראה אחרת, ושמחיר שגרת חיים נורמלית בישובי הצפון בישראל שולם בלילות ללא שינה על ההר שמעבר להם.
מי שלא עמד שם, קשה לו להבין מה המשמעות של גובה. מהבופור אתה רואה כמעט הכול: את עמק עיון, את קו הגבול, את קו היישובים הישראלים, ואת הכפרים והדרכים שמהם ניסו שוב ושוב לירות, להתקרב, לחדור. כשאתה שולט בגובה הזה, אתה לא רק צופה, אתה קובע מי יכתיב את הקצב: האם חיזבאללה הוא זה שיחפש לנו את הגב, או שאנחנו אלה שנזהה אותם עוד לפני שהם מתייצבים לעמדת ירי. כל תנועה על הצירים, כל רכב חשוד, כל ניסיון התקרבות – מהבופור ראינו, סימנו, ופעלנו.
כמפקד פלוגה, תמיד הסברתי ללוחמים שהבופור הוא בעצם השער הצפוני של הבית. לא עוד מוצב בשטח זר, אלא קו ההגנה הקדמי של משגב עם ומטולה. כשאתה יודע שמאחורי הגב שלך יש ילדים שקמים בבוקר לבית ספר, משפחות שיושבות בערב במרפסת – אתה נלחם אחרת, אתה מחזיק את המוצב אחרת. כל בוקר על ההר היה בשבילי תזכורת פשוטה: אם נוותר על הגובה הזה, האיום ירד מדרום לבנון אל תוך בתי האנשים שאנחנו מכירים בשמות.
היתרון הטקטי של הבופור ברור לכל לוחם שמבין בשטח: מי ששולט בגובה, שולט במרחב. אבל בעיניי, היתרון הזה קיבל משמעות אחרת – הוא היה הדרך שלנו "לדחוף" את האויב הרחק מהגבול. כל עוד אנחנו שם, הוא נאלץ להסתתר, לנסות לעקוף, לחפש דרכים אחרות. הוא פחות חופשי לבחור מטרות על הגדר, פחות בטוח לירות לעבר יישוב ישראלי כאילו הוא נמצא בחסות גבעה אנונימית. הבופור הכריח את חיזבאללה לחשוב פעמיים, ושילם על זה מחיר – ואנחנו ידענו שהמחיר הזה נחסך מילדים בצד השני של הגבול.
רמת נבטיה, שנפרשת צפונית לנו, לא הייתה בשבילי רק שם על מפה. היא הייתה המרחב שממנו הגיעו הרוצחים שניסו לפגוע בנו. שם עמדו המפקדות שלהם, שם נעו כלי הרכב שהביאו אמצעי לחימה, משם יצאו חוליות שחלמו להרים ראש על הגדר. כשאתה מחזיק בבופור, אתה לא רק מגן – אתה לוחץ. אתה משבש להם את החיים, משבש להם את התנועה, מראה להם שוב ושוב שיש מחיר על כל ניסיון להתקרב אל הגבול שלנו, וזה לא נמדד רק בקילומטרים של עומק, אלא במימוש דה-פקטו של תפיסת הביטחון של ישראל.
לאורך כל התקופה בה פיקדתי על המקום החשוב הזה היה לי ברור דבר אחד: כל עוד אנחנו שם למעלה, עם דגל ישראל מתנופף ברוח, אנחנו בחזית, אנחנו גורמים לאויב להיות נרדף, מרחיקים את האיום, ובטח שלא מאפשרים לרוצחים ברבריים להתקרב למפתן דלתם של התושבים בישראל.
כשהתחילו לדבר על נסיגה כבר בשנת 1999, היה זה בדיוק הרגע בו האויב הפך לרודף ואנחנו לנרדפים. הייתה זו גם תחילתה של התמוססות של ההרתעה הישראלית שהשפיעה על כל גבולותנו בדור האחרון. אולם החזרה לבופור בימים אלה – הם בבחינת "החזרת עטרה ליושנה".
אבל יותר חשוב מכל זה הוא הממד שלא מופיע במפות ובפקודות מבצע – הממד של הבית. כאשר ילד במשגב עם או במטולה פותח חלון, ורואה את דגל ישראל מתנוסס מעל מעוז שהיה פעם סמל של חיזבאללה, כאן כבר לא מדובר רק באירוע טקטי. זה רגע של הפנמה עמוקה: שצה"ל חזר לעמוד בקו הראשון, להגן בכל עוצמתו על מדינת ישראל, על היישוב ועל הבית. אחרי ה7 באוקטובר 2023, היום שבו נשבר משהו עמוק באמון הבסיסי של אזרחים בכוח ההגנה שלנו, יש לרגע כזה משמעות שהיא הרבה מעבר לטקטיקה או אסטרטגיה. כאן כבר מדובר באתוס תרבותי: המסר שילדים, הורים וסבים קולטים בלי מילים – שיש מי שעומד שם, רחוק, גבוה, מסוכן, כדי שהם יוכלו לפתוח חלון ולהמשיך לחיות.