לפני שבעים שנים, נזכר בכיר העיתונאים בישראל, ניסים משעל, בימיו כילד עולה חדש מבגדד, כחלק מסיפור תקומת מדינת ישראל, ילד במעברת תלפיות שבירושלים.
עם צאת ספרו החדש והמרתק, "שוליית הסנדלר", המביא את סיפורם של החלוצים הנשכחים, בוני הארץ השקופים, סיפורו של דור שלא נשמע ויש הסבורים כי הושתק, משתף ניסים משעל באומץ ובגילוי לב מרגש, בקול חד וברור את המציאות כפי שנשקפה מעיניו בימים ההם.
"אני זוכר את עצמי כילד רעב במעברת תלפיות בירושלים, גדלתי ללא מסגרת, ללא גן ילדים, ללא צעצועים, וללא ספרי ילדים. הייתי ילד שורד שנלחם על קיומו בתנאים בלתי אפשריים. כבר בגיל צעיר הייתי צריך לעבוד, כולל כשוליית סנדלר, כדי לעזור להורים שקרסו תחת עול הפרנסה. משם החל המסע המפרך שלי אל הפסגה."
משתף משעל אשר בחלוף שלושים ושבע שנים יהיה מהמשפיעים ומעצבי דעת הקהל המובילים במדינת ישראל.
"המסע שלי אל הצמרת קרם עור וגידים כשהתמניתי למנהל הטלוויזיה הישראלית. הייתי בן 41, צעיר מנהלי הטלוויזיה. זה היה יום חג עבורי. הייתה לי תחושה נפלאה של מי שכבש את ההר, ניפץ את תקרת הזכוכית והניף את הדגל. נכנסתי לחדר המנהל עטוף באופוריית ניצחון משכרת.
אני, נסים משעל, ממעברת תלפיות, שהגיע מבגדד בגיל שנה וחצי, יושב על הכיסא הנכסף.
כשחשבתי לכתוב את הספר על ההיסטוריה האישית שלי, קבלתי החלטה מודעת שאחשוף הכול, בלי צנזורה ועם כל האמת. ואכן, הספר מלא בגילויים דרמטיים על חיי האישיים, כולל מחלת הסרטן שתקפה אותי באכזריות ועדיין מאיימת על חיי."
משעל לא רק מבטיח אלא גם מקיים, ספרו הוא מסמך מהדהד של דורות התקומה שנשכחו בשולי הדרך של ההיסטוריה הארצישראלית המתחדשת, מסמך רגיש, חושפני ומרגש עד מאוד.
"ראשיתו של המסע, מהמעברה, היה עבורי קשה מנשוא. ראיתי איך אבא שלי קורס לנגד עיני כשהוא לא מעכל את המעבר מאיש אמיד בבגדד לאדם מושפל וחסר מעמד שמתגורר בצריף דולף ופרוץ לכל עבר. בספר תיארתי אותו כמת מהלך ששוטט בשבילי המעברה בניסיון למצוא את כוכבו שכבה.
אני זוכר שכילד הלכתי אתו, מדי פעם, לפקיד התעסוקה האשכנזי כדי לבקש עבודה. לא אשכח, עד יום מותי, את ההשפלה שעבר כשהפקיד צועק עליו, "תסתלק מכאן, אמרתי לך לא לבוא היום…", אבא פינה את המקום מול הדלפק, לא בטוח שהוא הבין את דברי הזלזול, אבל אני הרגשתי צמרמורת וחשתי את הבושה בשבילו. והוא היה חסר אונים ולא ידע לאן יוליך את החרפה.
כשאני מספר על אבא שלי, נקוות דמעות בעיני, זה פצע מדמם אצלי. לכן, אף פעם לא סלחתי ולא מחלתי לשלטון מפא"י. אין ספק שהפקידים שפגעו באבא שלי, מלאו אחר רוח המפקד, רוחו של דוד בן גוריון.
בישיבת המוסד לתאום של הסוכנות ב-1957, הוא אמר את הדברים הבאים, "זה נכון, יש אפליה. זו אפליה מוכחת. החומר האנושי של העולים מארצות המזרח הוא פרימיטיבי. ייתכן שהוא ירוד גם מבחינה גופנית, לכן אין ספק שהוא ייקלט באזורי הפיתוח ביותר מהירות מאשר באזורים העירוניים, שרמתם התרבותית טובה יותר," אם כך הקיפוח של המזרחיים לא היה מקרי, הוא היה בכוונת מכוון, קובע משעל ומוסיף, "את הבוקר הראשון במעברה אבא לא שכח גם בערוב ימיו. הוא יצא מהצריף, והתמונה הראשונה שנגלתה לו הממה אותו. הוא הבחין בתורים ארוכים שהשתרכו ליד בתי השימוש הציבוריים והמקלחות. 120 איש למקלחת, 25 משפחות לברז מים אחד. תנאים מחפירים. ללא מים זורמים, בלי שירותים סניטריים ובלי חשמל. אך בכך לא תם מסע ההיכרות עם המעברה. כשהפנה אבי את מבטו לצד השני הבחין בתור אחר, ארוך לא פחות, שבו חילקו לחם וחלב."
כשמשעל כותב את האמת שלו בדם ליבו, אני רואה את אביו האיש המכובד שהיה לאוויר בארץ אליה כסף ואליה ערג והיא במקום לחבקו ולאמצו אל חיקה בחרה להניחו בשולי הדרך, אבק בדרך.
נדמה כי הגיבורים האלמונים של הימים ההם, ימי הזלזול והחרפה כנגד אוכלוסיות עולים אלה, הם אלה הראויים שכיכרות יישאו את שמם, שרחובות יתפארו בשמם, הם הדור הכפוף, הרמוס שבניו עורכים כעת תיקון, בני הדור הזקוף.
משעל מניח באומץ רב, בלי ייתכן, שמא, אולי, פן, אבל, את כתר הגנאי ואת אות קלון על ראשה של הנהגת הימים ההם אשר בכוונת מכוון רמסה את כבוד העולים מהמזרח.
"לצד התנאים הקשים האלה, היה דבר שכאב למזרחיים יותר ממצבם הכלכלי, זה היה הניסיון של ההגמון למחוק את תרבות העבר המפוארת שלנו, בנימוק שחייבים ליצור חברה ישראלית חדשה. הם רצו לעקור את השורשים שלנו, שהיו מקור כוחנו ועוצמתנו. במקרים רבים השוו את התרבות שלנו לזו הערבית, שהייתה בעיניהם נחותה מאוד.
התביישנו לדבר ערבית עם הורינו, חששנו לשמוע מוזיקה מזרחית, הסתרנו את התפילות, הניגונים והמנהגים שלנו. רצינו לרצות את השלטון בכל מחיר, ואפילו רצינו להיהפך ללבנים כמוהם."
כמה אומץ צריך אדם במעמדו ועם רזומה מרשים של הצלחה כמו של משעל כדי לכתוב את כתב ההאשמה החריף והחמור הזה.
"המסע שלי אל הפסגה החל לאחר שהתקבלתי לטלוויזיה הישראלית. כדאי לציין, שבשנות השבעים חטיבת החדשות הייתה מורכבת מהאליטה האשכנזית של רחביה, הקצפת של השכבה השלטת בישראל. זו הייתה קליקה סגורה ומתנשאת עם אוריינטציה פוליטית ברורה למפלגות השלטון בהובלת המערך.
לדעתי התקבלתי כעלה תאנה, להראות שיש בחדשות כתב שהוא גם דתי וגם מזרחי. הכתבות שלי נבחרו בקפידה, וחיפשו בהן סימנים מחשידים או אם יש הטיה כלשהיא לכיוון הימין.
אבל אני נלחמתי, עבדתי קשה להשיג סקופים וסיפורים בלעדיים, כדי להוכיח להם שאני טוב לא פחות מהם. הייתי צריך להביא קבלות ולשמחתי הבאתי."
המאבק אותו חושף באומץ רב משעל, מאבק של דור שלא נספר, שלא זכה לכבוד הראוי , הוא מאבק שיש הסבורים כי במוקדים מסוימים מתקיים עד היום.
"נקודת המפנה בקריירה שלי, הייתה כשחיים יבין, עורך "מבט לחדשות", החליט למנות אותי לכתב לענייני מפלגות, אחד התפקידים החשובים והמרכזיים בחטיבת החדשות.
הייתי בן 29, וכבר שלטתי במערכת הפוליטית ויכולתי להגיע לכל ראשי המדינה ממנחם בגין ויצחק רבין, דרך אריק שרון ושמעון פרס וכלה בעזר ויצמן, ראשי מפלגות השמאל והדתיים.
אני זוכר את יומי הראשון ככתב לענייני מפלגות. הלכתי למזנון הכנסת כדי לראות ולפגוש, לראשונה את מנהגי המדינה. המפגש היה מהמם, ראיתי את כולם יושבים סביב שולחנות גדושים בעוזרים, במקורבים ועיתונאים.
הקפתי את המזנון הצפוף במבטי וראיתי שבקצה המערבי המרוחק, ישב אדם מבודד, רחוק מהמולת המקום. איש לא ניגש אליו, איש לא הטריד אותו. הוא התמסר לכוס התה ולצלחת הביסקוויטים המונחת לפניו. זה היה משה דיין.
שאלתי את העיתונאים הוותיקים שעמדו בפתח אם אפשר לגשת אליו. "לא כדאי אפילו לנסות," השיבו במקהלה אחת, "דיין לא אוהב שמפריעים לו, אלא אם נקבעה פגישה, זה כלל ברזל בכנסת."
הייתי אז כתב צעיר, חצוף ושאפתן, ואולי משום כך החלטתי לחצות את המזנון לכיוונו. הרבה מבטים סקרניים הופנו אלי, חלקם גם מבועתים מהחוצפה.
"שלום, אדוני שר החוץ," אמרתי.
הוא הרים את עינו מכוס התה ובחן אותי במבט צונן.
"מה שלומך?", מיהרתי להוסיף.
"למה אתה שואל לשלומי?" ירה לעברי, אתה מתעניין בסרטן שלי?"
התגובה של דיין הייתה מפתיעה ומשתקת. מכה בבטן. עמדתי ליד השולחן, תוהה אם לא כדאי להתנצל ולסגת מהמפגש שקיבל תפנית מביכה. החלטתי להישאר ולהתמודד. הדבר הראשון שעלה בראשי היה סיפורו של האדם הראשון בספר בראשית.
"מר דיין," אמרתי ,"כששאלתי אותך לשלומך, זו הייתה שאלה בבחינת 'אדם אייכה?', המוזכר בסיפורו של האדם הראשון. כשאלוהים מגיע לגן עדן כדי להעניש את אדם וחווה על שאכלו מעץ הדעת, הוא שואל: 'אדם אייכה?', כל המפרשים שואלים, ובצדק, איך זה שאלוהים שואל שאלה כזאת, וכי לא ידע היכן הוא נמצא?"
דיין, שאהב מאוד תנ"ך, היה משועשע. "טוב, אם הגעת עד כאן, אז שב, מאוד מעניין אותי מה אומרים המפרשים?"
גייסתי את רש"י, שהסביר את 'אייכה'- כדי להיכנס עמו לשיחה.
דיין חייך. פניו התרככו. הוא הבין את הנמשל. מזווית עיני ראיתי את הסועדים מסתכלים עלינו בסקרנות, תוהים מה מתרחש בשיחה הבלתי נגמרת הזאת.
המפגש הזה ,שאת המשכו הדרמטי תוכלו לקרוא בספר, הוביל לידידות עמוקה שנמשכה עד מותו. הרבה סיפורים פוליטיים על מפגשים אישיים שלי עם ראשי ממשלה, תמצאו בספר, וגם על מחלת הסרטן איתה התמודדתי," חושף משעל טפח ומסתיר טפחיים.
ספרו של ניסים משעל אינו רק ספר קריאה מענג, מייסר, המחייב התבוננות מעמיקה וחשיבה יסודית, בשפתו הקולחת מכניס משעל את הקורא לתוך עולמות של האתמול, חושף את מאחרי הסיפורים אך בעיקר מאפשר מבט ישיר, כנה, אמיץ, נוגע ללב ומיוחד במינו, מגע המטלטל ומרגש לסירוגין.
את הספר אפשר להשיג באתר Ybook, ובחנויות הספרים ברחבי המדינה.
