נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים והניח זר היום, יום שני, כ״ח באייר, 26 במאי, בעצרת הממלכתית לציון 58 שנים לשחרור ואיחוד ירושלים.
מדברי נשיא המדינה: "שלושה דוידים, מלך, ראש הממשלה ולוחם צעיר. שונים במאפייניהם ובתקופות בהן חיו; אך לכולם מכנה משותף אחד – לא רק השם הזהה, אלא אותה היסטוריה, אותו סיפור, אותה עיר. עיר אחת ושמה ירושלים. אותה ירושלים שלא התחלקה לשבטים, אותה ירושלים שמכנסת אליה את כל גווני העם, אותה ירושלים שרוחה היא רוח של בניית גשרים, ולא של הגבהת החומות.
לפני שנה בדיוק עמדתי כאן וקראתי את מילותיו של המשורר אביגדור המאירי: ״בלב בוטח באתי הלום הקים את הריסותיך. אך איך אבנה את בית מקדשך אם אין שלום בין בניך?״. ואכן, השאלה הזו עדיין מהדהדת היום כמו אז, והאתגר להשכין שלום בינינו קשה לא פחות. את הריסות הטבח אותו חווינו, נוכל לשקם רק יחד, רק אם נבין את מה שהבינו אבותינו לפנינו.
משפחות שכולות, אהובות ויקרות, גיבורי העיר ולוחמיה, מכובדי הרבים. בכל פעם שאני מבקש לשאוב נחמה ותקווה, אני יוצא מפתח בית הנשיא אל הרחובות הירושלמיים שהם לי בית. ובכל פעם אני רואה את העיר הזו, עיר הנצח ,צומחת ופורחת. מוקמים בה מתחמי תעסוקה חדשניים ,לצד אזורי תעשייה ירוקים. קווי רכבת קלה מחברים בין מזרח למערב ,בין דרום לצפון; ואליהם מתווספים עוד ועוד. העיר שידעה בעבר הרס וחורבן –יודעת היום פריחה. שכונות חדשות קמות ,יזמות נרקמת ,סטארט-אפים, תרבות, חינוך –כולם פועמים בתקווה אחת. ירושלים של היום היא לא רק עיר של עלייה לרגל –אלא עיר של עלייה לאופק חדש.
לאתגר האחדות אותו ציינתי בראשית דבריי, הרי שבהליכותיי וסיוריי כאן – בירושלים – אני מוצא את התשובה. ברחובות ירושלים אני רואה את הגיוון האנושי, ופוגש את ההשקפות, האמונות ואורחות החיים השונות והמגוונות. ברחובות הללו אני מגלה איך, הלכה למעשה, ירושלים נבנית והופכת חזקה יותר דווקא בגלל הגיוון שבה.
הרי זאת, יותר מכל, ירושלים: פס קול שעשוי מקולות רבים כל כך. פס קול שכולו צירופים חדשים וישנים, שמשתלבים זה בזה לכדי הרמוניה מפעימה. שירי האוהדים מטדי, עם קולות מבית הכנסת הסמוך; צעקות הסוחרים ממחנה יהודה עם זעקות הכאב והסולידריות מההפגנות למען החטופים; רחש בתי הקפה עם זמזום הניאון של חיי הלילה; קולותיהם של תינוקות של בית רבן החובשים את ספסלי בית המדרש, עם קול החוקרות והחוקרים בהיכלות ההשכלה הגבוהה; ילדים וילדות משחקים ברחובות, עם קשישים ומטפליהם מטיילים יחד בגן סאקר; יללות שופר סרוגות בקול המואזין, ובפעמוני כנסייה.
במילים אחרות, ירושלים היא מה שמחבר ספר "ערוך השולחן" סיכם במשפט אחד: "תפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות". זאת התקווה שירושלים מעניקה לכולנו, וזה הצו שירושלים מצווה אותנו בעת הזאת: לבנות את הבניין המשותף לכולנו אחרי השבר הגדול.
כאן בלב ליבה של בירת הנצח של עמנו, העיר שבלבה חומה ובלבה תפילה, אני מתפלל יחד אתכם: להשבת הדחופה של כל החטופות והחטופים, שמחר נציין 599 ימים לחטיפתם, מי למשפחתו ומי לקבר ישראל. זוהי משימה מוסרית, אנושית, ישראלית ויהודית עליונה, להשיב בנות ובנים לגבולם. ולקיים מצוות פדיון שבויים.
אני מתפלל להצלחתם ושלומם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון; לרפואת הפצועים בגוף ובנפש; למזור ונחמה למשפחות השכולות היקרות ואהובות, ולשובן של כל המשפחות והקהילות לנוף מולדתן. מי ייתן ונזכה במהרה לראות בנחמת ציון, ובהמשך בניינה המפואר של ירושלים השלמה. ברית ישראל אהובה והנצחית.״
