״התכנסנו כאן היום להיות אתכן באבלכן – המשפחות האהובות והיקרות, ששכלו את האהובים להן מכל בטבח שבעה באוקטובר – שמחת תורה ובמערכה שפרצה בעקבותיו; לחבק אתכן, לכאוב את האבל הפרטי והאבל הלאומי – שהמעמד המקודש הזה שוזר אחד בשני."
שנתיים הן פרק זמן קשה, לפעמים אפילו מבלבל, בו ההלם והטלטלה הראשוניים אולי שוככים מעט אבל הכאב והשכול עודם טריים מאד, ועזים כבראשונה. שנתיים של שכול פירושן לחוש היטב, אולי יותר מתמיד, את ייסורי התמשכות הפרידה, ואת ההבנה ההולכת ומעמיקה – שאין לגעגוע סוף, ואין לכאב קצה.
לא אשכח עד אחרון ימיי, את הסיפורים והשמות, את הפנים, את שזכיתי לשמוע מכן – המשפחות השכולות הקדושות – ממש כך, כשנפגשנו שוב ושוב ושוב לאורך כל ימי המערכה הקשה הזאת. על התום והיופי, על הטוהר, על הגבורה ועוז הרוח, על כל שהיה ואיננו, ועל כל שנשאר, שנותר, בכן ובנו – לנצח. ויש עוד רגעים שלא אשכח, כאלה שעוררו אצלי, כנשיא מדינת הלאום של העם היהודי, את הזיכרון הלאומי שלנו – הפצוע, הכואב.
לא אשכח לעולם את הרגעים בהם פסעתי ביישובי מערב הנגב – בקיבוצים, בערים, במושבים – מיד לאחר הטבח הנורא. לא אשכח את שלוליות הדם, את החרבות העשנות של הבתים והשכונות המפוייחות, את ריחות הזוועה, את קרעי הזיכרונות והחיים שהיו ואינם.
אני איך ראיתי לנגד עיניי את השורות הנוקבות שכתב חיים נחמן ביאליק, לאחר פוגרום קישינב: "קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה, וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת, וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ שֶׁל-הַחֲלָלִים".
אני זוכר איך כמו ביאליק, גם אני הבטתי בתדהמה בפער הבלתי נתפס בין הגן הפורח והיפהפה שלנגד עיניי, לבין מראות הזוועה של שרידי הטבח, והידיעה שבתוך הירוק המופלא הזה, כדברי ביאליק: "השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט"; ואני אוסיף: ועינה, ואנס, ושרף, וחנק, וחטף.
משפחות יקרות ואהובות, בשנתיים האחרונות, לצד האימה ואכזריותם המצמיתה של אויבינו, ולצד הישרת המבט – אל המחדל האיום וליקוי המאורות שראוי שייחקרו היטב ולעומק – ראינו שוב ושוב את יופיו המפעים של העם שלנו. אכן, אין ספק שראינו אותו לכל אורך המערכה – בחזית ובעורף – בהירתמות ותעצומות עד לאין קץ; אבל ראינו אותו כבר באותם רגעי חושך על פני תהום – באותו יום ארור, מר ונמהר, של שבעה באוקטובר, בגבורה אזרחית כבירה, מופלאה.
אני מבקש לספר כאן היום סיפור אחד מיני אלפים. יפתח טוויג זכרו לברכה, גדל במושב עזריה, והיה עלם-חן סקרן, הרפתקן ומלא שמחת חיים. בשבעה באוקטובר – שמחת תורה – יפתח היה בפסטיבל נובה עם ארבעה חברי ילדות. את שאירע שם – כולנו, לדאבון ליבנו, יודעים: המחול שנהפך למספד ולשדה קטל אכזרי מאין כמותו. במהלך הבריחה מהמחבלים נפצע יפתח ברגלו, ולמרות הפציעה המשיך לרוץ.
יחד עם עוד חמישה-עשר צעירות וצעירים הוא מצא מסתור בתוך מכולת אשפה צהובה בחניון רעים. הדקות והשעות נקפו, האימה והפחד, הזעקות והקליעים עברו בכל, וכשיפתח ראה מחבלים קרבים, הוא לא היסס, וגונן בגופו על שתי צעירות שהתחבאו איתו במכולה, ואותן לא הכיר.
כך הציל את חייהן במחיר חייו. גבורתו ואצילות נפשו ראויות להילמד בבתי הספר; ובחירתו, למסור את הנפש למען אחרים שלא הכיר הותירה לנו מופת של אהבת אדם, ערבות ואומץ. לימים, שמעתי ממשפחתו המופלאה, שיפתח הוא בן למשפחה שכולה ותיקה, שזיכרון דודו הגיבור, רב"ט רחמים טוויג, שנפל בקרב גבורה לפני שבעים שנה – במבצע "חץ שחור", לא הרחק מאדמות קיבוץ בארי – פיעם בו וליווה אותו כל ימיו.
איך מסוגל אדם, כשהסכנה ברורה כל כך ומיידית, להעדיף את שלום הזולת על פני שלומו? מהם החומרים מהם עשוי אדם כזה? באותה פגישה עם משפחתו של יפתח, אליה הצטרפו גם הנפשות אותן הוא הציל בגבורה באותו יום, קיבלתי תשובות לשאלות הללו.
פגשתי משפחה שהיא פסיפס ישראלי מדהים, של חרדים, חילונים, דתיים ומסורתיים, של כל כך הרבה השקפות ואורחות חיים, של כל כך הרבה ממה שאנחנו רגילים לראות כתשתיות למחלוקת, ולמעשה – מה שמהווה מכנה משותף רחב כל כך בתוכנו. פסיפס ישראלי במובן הטהור והשלם של המילה.
אכן, משפחות אהובות, אתן הישראליות היפה, ומעוררת ההשראה. אתם – אחיותיי ואחיי – ביופיכם ובטובכם ובאומץ לבכם – אתם חלק מסוד כוחנו, סוד כוחו של העם הזה. אני יודע שדבר לא יוכל לרפא את עולמכם שחרב. כל שנותר לי הוא לחבק אתכם, לבקש סליחה בשם מדינת ישראל – על המחדל ועל שלא הגנו עליכם באותו יום נורא, ולייחל – בשם עם שלם – שתזכו למזור ולנחמה, ושנדע לתחקר את האסון באופן מעמיק, רחב ומקיף, ולהיות ראויים לקורבנכם.
אני מצדיע לכם – בנות ובני משפחת השכול – לפצועים בגוף ובנפש, לחיילי צה"ל וכוחות הביטחון, ולכל מי שתרומתם למהלכים ההיסטוריים – חלקם כואבים ומייסרים וחלקם מרוממי נפש – של הימים הללו חקוקה על לוח ליבנו כעם וכמדינה.
אין ספק שהימים הללו הם היסטוריים ומטלטלים לאין קץ, ומלוים הן באנחות רווחה והן בכאב ובצער עמוק ביותר, כשאהובינו היקרים כל כך שבים אלינו מידי המרצחים – מי לביתם ולשיקום ומי לקבר ישראל. גם בעת הזאת, ובמיוחד בה, אנחנו זוכרים היטב: המשימה לא הושלמה! עלינו לפעול בכל דרך ובכל כלי העומדים לרשותנו, כדי שכל החללים החטופים – עד האחרון שבהם – יובאו למשפחותיהם, לנוף מולדתם, ולמנוחת עולמים.
קשה לחלוק על כך שבחלוף שנתיים של מלחמה, אנחנו צריכים ליצור לנו אופק של עתיד, של "יום שאחרי" – הן כלפי חוץ והן כלפי בית. בשנתיים האחרונות למדנו, למדנו היטב, כי אחיות ואחים אנחנו. למדנו שהאחווה הזאת – היא רוח החיים המפעמת בנו. למדנו שבלעדיה – אנחנו עלולים להיות בסכנה קיומית של ממש.
לא יתכן, פשוט לא יתכן, שגם עכשיו, בשעה שאנחנו קוברים את מתינו החטופים – החוזרים אלינו מיד המרצחים, רוח הפלגנות, הקיטוב והשנאה שבה ומרימה את ראשה המכוער. אנחנו חייבים לזכור: העם הזה והמדינה הזאת גדולים מכל אחת ואחד מאתנו. אנחנו חייבים לזכור את הציוויים העתיקים, המקודשים: נצח ישראל לא ישקר. וכל ישראל ערבים זה בזה.
אנחנו חייבים לזכור אתכן – משפחות שכולות אהובות, ואת יקיריכן – ולהעמיד לנגד עינינו כל הזמן את עתידנו המשותף בארץ הטובה הזאת. אני מאמין בכל לבי שזה בידנו ובכוחנו, ושעוד נכון לנו מחר ישראלי משותף ומלא תקווה. תהא נשמת נרצחי מתקפת הרשע של שבעה באוקטובר – שמחת תורה, וכלל נרצחי המערכה הקשה, צרורה בצרור החיים, ויהי זכרם ברוך – וחקוק על לוח לבנו – לעד״.
