מצורפים עיקרי דבריו של נשיא המדינה:
״ברשותכם, במקום המקודש הזה – אל מול איתני הטבע, אל מול האדם האיתן – אני מבקש לפתוח בדממה קצרה. דממה של נצח. של בקעה ושל רמה. של רוח נגב. דממה של מקום שבו איש אחד ואישה אחת בחרו לחיות בפשטות, כדי להזכיר לעצמם, ולכולנו, לשם מה בכלל קמה המדינה הזאת – האהובה כל כך; המדינה שלנו.
ההתייצבות שלנו כאן, השנה, היא התייצבות כואבת ודרוכה. אנחנו עומדים כאן אחרי יותר משנתיים של מלחמה רב-חזיתית; ובה בעת אנו עומדים בפתחה של שנת בחירות. והצמידות הזו, בין האחווה שנכפתה עלינו בשדה הקרב, לבין הפילוג שמאיים עלינו בקלפי, היא לב ליבו של האתגר הישראלי הנוכחי – אתגר הממלכתיות.
וכך, גם היום, כמו בכל שנה מאז כניסתי לתפקיד נשיא המדינה, אני מבקש לדבר באזכרתו של בן גוריון על נושא בעל חשיבות עליונה למדינת ישראל, ואחד מהערכים שהכי מזוהים עם בן גוריון ועם מורשתו: הממלכתיות הישראלית.
תפיסת העולם הממלכתית תובעת מאתנו להתבונן על המכלול שנקרא מדינת ישראל ואזרחיה משתי נקודות מבט בו זמנית. מצד אחד – לראות את המדינה בראי האזרחים, ומצד שני – לראות את האזרחים בראי המדינה.
דהיינו – לגלות מחויבות הן לנרטיב ולערכי היסוד שעליהם הושתתה המדינה היהודית והדמוקרטית, והן לאורגניזם החי, הנושם והמשתנה שנקרא האומה הישראלית דהיום, בשלהי שנת 2025.
והנה, בעת הזאת, אחרי שנים שהעלו את גובה הלהבות בתוכנו – עד "שישה באוקטובר" ממש; וכשאנו חרדים ודואגים מתהום הקיטוב ששנת הבחירות עלולה להביא עלינו, עלינו לחזור לרעיון הממלכתיות ולמוסד הממלכתיות.
כידוע, הממלכתיות שהציע בן גוריון קראה לדבר פשוט, ועם זאת חתרני. מתוך היכרות עם המסורות וההיסטוריה של העם היהודי כעם של מחלוקות אינסופיות – עקש ופתלתל, כעם שפועל מתוך מנטליות של קהילה, עיירה, "שטעטל" כפי שהוא ודאי היה קורא לה – בן גוריון הציב אלטרנטיבה: לא רק להכריז עצמאות, אלא לחשוב עצמאות, לחשוב מתוך תודעה של 'לאום', שמשמעותה לשים את המשותף לפני האינטרס של המחנה שלי.
להכיר בכך שיש משהו גדול מסך האינטרסים של כולנו, ושהגופים הממלכתיים – צה"ל, מערכת המשפט, ממשלת ישראל, הכנסת, השירות הציבורי, מוסד הנשיאות – הם נכסים משותפים, נכסים קריטיים וחיוניים, הרבה מעבר לשלטון זמני של מחנה זה או אחר.
בן גוריון, שידע גם ידע להיות יריב פוליטי מר, הבין גם דבר נוסף: ממלכתיות היא לא אחדות מזויפת. במילים אחרות, ובשונה מדעה שהפכה רווחת ברחוב הישראלי, ממלכתיות אין פירושה עמידה פסיבית ב"אמצע" מדומיין, תהא המפה הפוליטית אשר תהא. אלא זאת עמדה ערכית לרעיון הממלכתיות יש משמעות פוזיטיבית.
זו עמדה שבוחרת לראות את התמונה הגדולה, זו שמעבר למחנאות הפוליטית, וכן, לעתים גם מעבר לעמדה האידיאולוגית, מתוך ההבנה שאנחנו חלק מסיפור גדול. זו עמדה שמצווה עלינו לדבוק זה בזה, ולהגיע להבנות, הסכמות ואפילו הכרעות – בדרך דמוקרטית. לא לשרוף את האסמים ולא להפנות עורף לאחינו ואחיותינו – כאילו היו, חלילה, אויבים מבית.
השאלה היא איך אנחנו מתווכחים, והאם אנחנו שומרים על הבית המשותף לכולנו, שבו הוויכוח הזה יכול להתקיים בבטחה, מבלי לפרק את הקירות. כאן נכנסת אבחנה חשובה מכובדיי בין "אחדות" ל"אחווה".
פעמים רבות תביעת האחדות, שאני לא מוותר עליה לרגע, נתפסת, לטעמי בטעות, כניסיון להשתיק מחלוקות, למחוק זהויות. לכן, בשביל להסיר כל ספק, במקום לדבר על אחדות, ד"ר שלו מציע לנו לדבר על אחווה.
אחווה היא המפתח לחיים פוליטיים בריאים: היא לא מבטלת ויכוחים, אלא מכירה בכך שגם כשאנחנו חלוקים לחלוטין על הכיוון, אנחנו עדיין בני אותו בית. ליד קברו של בן גוריון, נדמה לי שאפשר לומר כך: ממלכתיות ואחווה שזורות זו בזו, וצריכות לצמוח יחד. אין זה דבר של מה בכך.
רגש האחווה הוא רגש מאוים ביותר בתקופה שאנחנו חיים בה כעת, ובמיוחד בשנת בחירות. ואם לחדד – תחושת הצדק הבלעדי שכל מחנה מביא איתו, צדק מוחלט, שאין בלתו, מאיימת על רגש האחווה.
תפיסת הצדק שלי, ושלי בלבד. זוהי אבחנה מדויקת. כאשר תחושת ה"צדק" שלי מוחלטת, היא מעניקה לי רישיון. רישיון להחריג את היריב הפוליטי שלי מכללי המשחק. רישיון לבטל אותו – את השקפותיו, עמדותיו, מעשיו, תחושותיו. רישיון לשבור את הכלים. רישיון לראות בו אויב.
ומה יכול לעמוד מול רגש עוצמתי כל כך כמו "צדק"? אותו צדק של מחנה אחד, התשובה היא, שוב, רק רגש עוצמתי יותר. רגש האחווה. זו התרופה לקיטוב. זו אבן הבסיס של הממלכתיות. ההבנה שבר-הפלוגתא שלי, בן המחנה הפוליטי היריב – גם אם הוא שר של מפלגה אחרת, הוא אח או אחות שלי, ועל כן בהכנעה מוחלטת שלו, בהוצאה שלו מהכלל – כולנו יוצאים מופסדים.
אנחנו נמצאים ברגע מבחן לממלכתיות הישראלית, רגע קיומי אפילו. אנחנו כבר יודעים מה קורה בשנת בחירות – שפה קשה, לעיתים אלימה, ברשתות, בצמתים, בכנסת, לפעמים גם סביב שולחן השבת. מילים שהיו שמורות לאויבים מבחוץ, נזרקות כלפי מי שחולק עליי מבפנים. הלהט מטשטש את הגבולות ומוביל למקומות מסוכנים..
כאמור, אינני מציע השתקת מחלוקות. אינני מבקש מכולם להסכים. אני גם לא מתיימר לטעון שהוויכוחים שלנו קטנים או טכניים. הם עמוקים, הם ערכיים, הם שורשיים, אולי הכי שורשיים שיש. הם נוגעים לעצם דמותה של המדינה.
אבל דווקא משום כך, אני מבקש להציע – כאן למרגלות קברו של ראש ממשלתנו הראשון ומכריז המדינה – תפיסה אמיתית של אחווה ממלכתית. אחווה ממלכתית כזו צריכה לכלול שלושה מרכיבים: ראשית, לשמור על גבולות השיח. אפשר למתוח ביקורת חריפה – אסור לשלול לגיטימיות. ועל המנהיגים הפוליטיים, התקשורתיים, והחברתיים החובה הזו כפולה ומכופלת.
שנית, לכבד את המוסדות המשותפים. בתי המשפט, הכנסת, הממשלה, צה"ל, המשטרה, התקשורת, החברה האזרחית – אלה לא זירות משחק של מחנה כזה או אחר, ובוודאי שאלה לא שדות קרב. מדובר בתשתיות של אמון. אבל אסור לשרוף את הבית כדי להחליף את הרהיטים.
בהקשר הזה, של כיבוד מוסדות המדינה וקידוש הממלכתיות, אני מבקש לומר לכם – חברי פורום המטה הכללי של צה״ל – ובראשם אתה, מכובדי, ראש המטה הכללי של צה"ל, רא"ל אייל זמיר- שאנחנו מצדיעים לכם ומוקירים את עשייתכם יומם ולילה למען ביטחוננו ולמען בטיחון מדינת אזרחי ישראל. ודרכם לכל חיילות וחיילי צה"ל בכל הדרגות והתפקידים- ברכת חזק ואמץ.
פניו של צה"ל הם פניה של הממלכתיות; בין היתר משום שבן גוריון עיצב את צה״ל כצבא ממלכתי ואת מערכת יחסיו עם הדרג המדיני. לא בכדי האמון של הציבור בצה"ל גבוה כל כך, בוודאי ביחס לכל מוסד אחר בישראל, כי צה"ל הוא אנחנו. הוא בנותינו ובנינו. הוא "ממני תראו וכן תעשו".
דווקא מתוך הערכה זו, ובמיוחד בעת הזאת, אני קורא להציב לנגד עינינו את האחווה הישראלית, לכבד את המחלוקות – כשישנן – ולקיים את הוויכוחים הנחוצים והחשובים במקום הנכון, בצורה הנכונה, למען ביטחון המדינה, למען אמון הציבור, למען כולנו.
והמרכיב השלישי, לזכור שכל בחירות נגמרות בבוקר שאחרי. אחריהן יהיו תוצאות. יהיו מי שישמחו, יהיו מי שיתאכזבו. בעומק, זה פחות חשוב מן השאלה: האם נוכל עדיין להסתכל זה לזה בעיניים, לחיות יחד, לבנות יחד מחר ישראלי משותף.״
קרדיט צילום: קובי גדעון/לע״מ
