הנשיא קרא לארגונים ולמוסדות המשפטיים הבינלאומיים ואמר: ״מדאיג שהתשתית המוסרית שהאנושות הקימה בתגובה לחורבן השואה – נמצאת בשפל של 80 שנה. חובתנו לדאוג שכל ילד וילדה באירופה ובעולם כולו, ילמדו על הטבח והזוועות, ויתמודדו עם ההיסטוריה המזעזעת״.
נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל, השתתפו היום, יום ראשון, י״ג בתמוז, 28 ביוני, בטקס הממלכתי לציון 85 שנים לפוגרום ביאשי, בבית העלמין היהודי בעיר, בהשתתפותם של נציגי הממשל הרומני, הנהגת העיר יאשי ונציגי הקהילה היהודית.
הטקס נפתח באמירת קדיש על ידי הרב הראשי ליהודי רומניה, הרב רפאל שפר, ולאחריו נשיא המדינה נשא דברים לזכר קורבנות הפוגרום. לאחר מכן, השתתף נשיא המדינה בטקס קבורה מחדש של עצמותיהם של 22 מקורבנות הפוגרום, שאותרו לאחרונה.
הטקס נערך על רקע מחויבותן המשותפת של ישראל ורומניה לשימור זיכרון השואה וההיסטוריה של יהדות רומניה.
מדברי נשיא המדינה יצחק הרצוג: ״בענווה וביראת כבוד הגעתי מירושלים, לעמוד כאן היום כנשיא מדינת ישראל, כשאני נושא עמי את ברכתו של עם ישראל כדי למלא את חובת הזיכרון הזו.
טקס הזיכרון הזה בעבור עשרות אלפי הנשים, הגברים, הילדים והקשישים היהודים שנרצחו על אדמה זו, ביאשי ובסביבתה, בין 28 ביוני ל־6 ביולי 1941, לא מוחק את סבל הקורבנות. אין בו גם כדי להפחית מן הכתם המוסרי של מבצעי הפשעים. הוא לא מבטל את מעשי הרצח, ההשפלות, המכות או רכבות המוות שתוכננו בדרגים הגבוהים אך יושמו בכל רובדי החברה בימי הקיץ הקשים ההם, לפני שמונים וחמש שנים.
והוא גם לא מסייע לנו להבין את השאלה הפשוטה אך הבוערת ביותר: איך? איך ניתן בכלל להבין אכזריות בהיקף כזה, המשתרעת על פני חברה שלמה? כיצד ייתכן שבעיר אירופאית גדולה, ששימשה במשך מאות שנים מרכז משגשג של חיים יהודיים, כיצד ייתכן שנמחק צלם האלוהים? התשובה היחידה לשאלה המטלטלת הזו היא: שתיקה מחרישת אוזניים.
אלי ויזל, המורה, הסופר וזוכה פרס נובל יליד רומניה, שהלך לעולמו לפני עשר שנים, סייע לבסס את זיכרון השואה כהתעוררות רבת עוצמה של המצפון האנושי. ויזל, ששרד את אושוויץ ואת בוכנוואלד, כתב את הדברים הבאים על פוגרום יאשי: ״מהחייל הפשוט ועד הקצין הבכיר, מהעובד האלמוני ועד בעל התפקיד שהופקדה בידיו סמכותה העליונה והבלתי מתפשרת של המדינה, יהודי יאשי לא יכלו לצפות לשום שמץ של חמלה או אנושיות.״
מדבריו של אלי ויזל עולה אמת קורעת לב: הרוצחים הללו היו בני אדם, בדיוק כמונו. הם חיו בבתים רגילים, עבדו בעבודות רגילות, וניהלו את חייהם בדיוק כמו שאתם חיים, כמו שאני חי. בדיוק כמו שהקורבנות השוכבים כאן לנגד עינינו, בדיוק כמו קורבנות רכבות המוות. אחינו היהודים, שמצאו את מותם בזעם השטני של ההמון ביאשי, יהודים אלה המובאים לקבורה מכובדת, זועקים אלינו מעבר לתהום השנים.
אנחנו לא יכולים לברוח מהאמת, ולא יכולים להרשות לעצמנו שהאמת הזו תדעך ותהפוך לזיכרון המשמש כמחווה פסיבית לעבר. מה שהתרחש כאן חייב להניע אותנו לשאול את עצמנו כיצד עולם הזיכרון שלנו מחייב אותנו לבנות ולזכור בהווה. מחובתנו להבטיח שכל בן ובת ברומניה, באירופה, ובעולם כולו, ילמדו על הזוועה הזו ועל חרפתה, יבקרו באתר הזה, ויתמודדו עם ההיסטוריה הכואבת הזו.
אין זה מקרה שבעיר הזו ממש, עשרות שנים לפני פוגרום וטבח יאשי, כתב נפתלי הרץ אימבר את הגרסה הראשונה של מה שהפך לימים להמנון הלאומי של ישראל: “התקווה”. דמיינו, בעומדנו כאן, במקום הקודר הזה, אנו מציינים כי תקוותה של אומתנו צמחה מיאשי. מילותיו של אימבר הפכו להמנונה של אותה תנועה אנושית גדולה, הציונות, אשר ראתה ביהודים כמי שלוקחים את גורלם בידיהם ומקימים בית לאומי יהודי בארץ ישראל.
למעשה, היו אלה יהודי רומניה שהקימו כמה מן היישובים המוקדמים ביותר בארץ ישראל, כגון ראש פינה בשנת 1882. הם השקיעו את דמם, את זעתם ואת דמעותיהם במפעל היהודי והאנושי הגדול של חידוש הריבונות היהודית. כשהם ספוגים בתרבות הרומנית, הם עמדו בלב התפתחותה של ישראל, ועד היום הם נותרו חוליה חיה וחיונית בין רומניה לבין העם היהודי. כאן איתנו היום ישראלים שנולדו ברומניה, וצאצאיהם של אותם חלוצים יהודים מרומניה, וצאצאיהם של ניצולים.
מדאיג ביותר כי במקומות רבים מדי ברחבי אירופה, בהשפעתה הזדונית של אימפריית רשע המפיצה שנאה, האנטישמיות שוב מרימה את ראשה המכוער. התשתית המוסרית שהאנושות הקימה בתגובה לחורבן המוסרי של השואה חלשה יותר משהייתה מזה שמונים שנה. זו סכנה ליהודים, וזו סכנה לכל בני האדם בעלי הרצון הטוב. לכן, אחריותנו המשותפת להכיר בסכנה זו, לקרוא לה בשמה, לאמץ באופן פעיל את הקריאה המוסרית שהיא מציבה בפנינו, ולהיאבק בה בנחישות. יהי זה הלקח של יאשי.
היום אני מביט אל עברנו, אני בוכה על אלה שאבדו, ואני נושא תפילה יהודית נצחית, הקדיש, לזכרם, בשם עברנו, למען עתידנו״.
