בשנת 2025 אותרו ברחבי ישראל 213 קשישים ואנשים בודדים ללא רוח חיים בבתיהם, במקרים רבים ימים ואף שבועות לאחר מותם. מדובר בעלייה של 8% לעומת שנת 2024. מאחורי כל מספר מסתתר אדם שחי את ימיו האחרונים לבדו, ללא בני משפחה, ללא חברים קרובים ולעיתים ללא אדם אחד שהיה מבחין בהיעדרו.
רבים מהמקרים מגיעים לכותרות רק כאשר מתנדבי ארגוני החירום וההצלה, מוזעקים לדירות שבהן אותרו גופות במצב ריקבון מתקדם. אולם מאחורי הדיווחים הקצרים מסתתרת תופעה חברתית רחבה וכואבת שהולכת ומתרחבת בישראל.
רק בחודש יוני 2026 פרסם זק”א נתון חריג נוסף: במהלך חודש מאי 2026 אותרו ברחבי הארץ 27 בני אדם ללא רוח חיים בבתיהם לאחר שחלפו ימים ארוכים, ובחלק מהמקרים אף שבועות, עד שמישהו הבחין בהיעדרם. לשם השוואה, במאי 2025 אותרו 10 בני אדם בלבד בנסיבות דומות. מדובר בזינוק של כ-170% בתוך שנה אחת בלבד.
הנתונים הקשים מעלים שאלה מטרידה: כמה אנשים חיים כיום בבדידות מוחלטת מבלי שאיש יודע על מצבם?
לדברי אנשי מקצוע, בדידות בגיל השלישי אינה רק קושי רגשי אלא גורם סיכון בריאותי מוכר. מחקרים בארץ ובעולם מצביעים על קשר ישיר בין בדידות ממושכת לבין עלייה בסיכון לדיכאון, הידרדרות קוגניטיבית, מחלות לב, פגיעה במערכת החיסון ואף תמותה מוקדמת.
“כשותיק נמצא ימים שלמים לבד בבית, זו לא רק בעיה של רווחה , זו סכנת חיים”, אומרת איילה וול, מנכ”לית עמותת שפר. “אסור שנחכה עד שימצאו אותו ללא רוח חיים כדי להבין שהוא היה זקוק לעזרה. בדידות הורגת, והמאבק בה חייב להפוך למשימה לאומית. המדינה עדיין מתייחסת לבדידות כאל בעיה חברתית, אבל בפועל מדובר בסוגיה בריאותית של ממש.”
לדבריה, בעוד המדינה מספקת במקרים רבים שירותי סיעוד, ניקיון או סיוע רפואי, אלפי אזרחים ותיקים נותרים ללא מענה לצורך הבסיסי ביותר , קשר אנושי.
“ותיק ערירי לא צריך רק עזרה בקניות או בניקיון”, היא אומרת. “הוא צריך לדעת שיש אדם שרואה אותו, מקשיב לו, דואג לו ושם לב אם משהו קורה.”
בדיוק לשם כך מפעילה עמותת שפר את תוכנית חיבו"ק – חיבור בודדים ותיקים וקהילה, המספקת ליווי חברתי לאזרחים ותיקים עריריים. במסגרת התוכנית מוצמד לכל ותיק מלווה קבועה המגיעה לביקור שבועי, שומרת עמו על קשר רציף והופכת לדמות משמעותית בחייו. המלווים מקבלים שכר והכשרה מטעם עמותת שפר (לקשיש זה לא עולה דבר) ומספקים מענה מקצועי של ליווי חברתי ורגשי אישי לותיק/ה הערירי/ת.
“אנחנו רואים שוב ושוב איך ביקור שבועי משנה חיים”, מספרת עדי בר, מנהלת תוכנית חיבו"ק בעמותה. “המתנדב לא מגיע רק לשתות קפה ולשוחח. הוא הופך לדמות משמעותית, לאדם שמתקשרים אליו כשכואב, כששמחים או כשפשוט צריכים מישהו לדבר איתו. לא פעם אנחנו שומעים מהקשישים שהמלווה הוא האדם היחיד שנכנס אליהם הביתה באופן קבוע”.
אחד המשתתפים בתוכנית, ניצול שואה בן 91, מסביר במשפט אחד את מהות המיזם: “זה נותן לי ביטחון. אם יקרה לי משהו, מישהו ידע.”
בין המשתתפים בתוכנית נמצאת יוליה, ניצולת שואה בת 90 שחיה לבדה. במשך שנים כמעט איש לא נכנס לביתה. בעקבות התכנית הוצמדה לה מלווה מטעם העמותה, ומאז נוצר ביניהן קשר עמוק. “היא כמו הבת הקטנה שלי”, מספרת יוליה.
סיפור נוסף הוא סיפורה של רחל, אם שכולה ששני בניה התאומים נרצחו במסיבת הנובה. לאחר שאיבדה את ילדיה נותרה למעשה ללא מעגל משפחתי קרוב. המלווה שלה, לואיז, הפכה עבורה לבת משפחה לכל דבר.
מעבר להפגת הבדידות, המלווים מסייעים לקשישים להישאר פעילים ולצאת מהבית. הם מלווים אותם לטיול קצר, לבית קפה, לגינה הציבורית או להליכה בשכונה.
“הנפש והגוף קשורים זה בזה”, מסבירה עדי. “כשאדם מפסיק לצאת מהבית ומפסיק לדבר עם אנשים, מתחילה הידרדרות כמעט בכל תחומי החיים”.
בעמותת שפר מזהים אוכלוסיות הנמצאות בסיכון גבוה במיוחד לבדידות, ובהן קשישים דוברי רוסית שעלו לישראל ללא מעגל תמיכה רחב, גברים המתקשים להודות שהם זקוקים לעזרה, ונשים רבות שנותרו אלמנות לאחר שנים שבהן טיפלו בבני זוגן ומתקשות למצוא מחדש משמעות ותחושת שייכות.
כיום מפעילה העמותה עשרות מלווים עבור עשרות עריריים ותיקים, כאשר רבים מהמלווים הם בעצמם אזרחים ותיקים. המודל, אומרים בעמותה, יוצר חיבור ייחודי בין אנשים בעלי ניסיון חיים דומה ומעניק משמעות לשני הצדדים. ״חשוב לנו להגיע לכמה שיותר קשישים עריריים בערים מנוכרות כדי שלא ירגישו לבד״, מציינת וול.
מאחורי הפעילות עומד סיפורה של נחמה שפרן ז”ל, ירושלמית ערירית, דוקטור לגיאולוגיה ומורת דרך, שבחרה להוריש את רכושה לטובת סיוע לחולים ולעריריים. לאחר פטירתה הקים שי משה, יו”ר עמותת שפר, את העמותה כדי להגשים את חזונה.
“נחמה ידעה היטב מהי בדידות”, הוא אומר. “היא ביקשה לוודא שגם אחרי לכתה יהיו אנשים שידאגו למי שנשאר לבד. כל מלווה שמגיע היום לותיק הוא במובן מסוים השליח שלה.”
בזמן שהנתונים ממשיכים לטפס, בעמותת שפר קוראים למדינה להכיר בבדידות כאתגר לאומי ולהרחיב משמעותית את ההשקעה בליווי חברתי ורגשי לאזרחים ותיקים. בדומה למודל של מלווי שיקום למתמודדי נפש.
“מאחורי כל דלת סגורה יש אדם עם סיפור חיים שלם”, מסכמת איילה וול, “השאלה אינה רק כמה אנשים מתו לבד. השאלה היא כמה אנשים חיים כך ממש עכשיו, מבלי שאיש יודע שהם שם".
בעמותה זקוקים בימים אלו לתרומות לתכנית כי היא כל כולה מתקיימת בזכות תרומות של אנשים טובים
https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/169479
