עבור המבקר מבחוץ, השם "המעיין" המתנוסס על דלת הברזל הכבדה של הסטודיו נראה כמעט אירוני, מנוגד לחום המבערים ולריח המתכת. אך עבור האמן אפי ויסוצקי, הסטודיו הוא מקום מפלט. בתוך הרעש של העולם החיצון, החלל הזה הוא בועה של ריכוז והתכנסות, מעין שמורת טבע פרטית שבה הזמן מאט את מהלכו.
הבחירה של אפי לפסל דווקא חיות אינה מקרית. היא נובעת מתוך התבוננות עמוקה ומכבדת בשקט של הטבע. הוא לא מנסה לאלף את החיה או להפוך אותה לאנושית, אלא ללכוד את הרגע הטהור שבו היא קופאת בדריכות או מזנקת בחופשיות. היצירה היא הניסיון שלו לגעת באותה דממה פראית שחסרה כל כך במרוץ החיים האנושי.
ישנו ניגוד מרתק בין הנושא לבין החומר: החיות האורגניות, החמות והנושמות, נבראות מתוך הכובד הקפוא של הברונזה והברזל, ומתוך השבריריות המסוכנת של הזכוכית. בטמפרטורה הנכונה, החומרים הקשיחים הללו הופכים לנוזליים, זורמים כנהר של אש. זהו רגע ה"מעיין" שלו ; הרגע שבו החומר הדומם מקבל נשמה של חיה.
הזכוכית בפסלו של אפי משחקת כאן תפקיד כפול ; היא מייצגת את הרוח, את הנשימה השקופה של החיה, אך היא גם טומנת בחובה סכנה. כמו בטבע, היופי כרוך בשבריריות. אם המתח הפנימי גדול מדי, היצירה עלולה להתנפץ. עבור הפסל, הסטודיו הוא המקום שבו הוא מצליח לאזן בין העוצמה של הברזל לבין השבריריות של הזכוכית, ולהעניק לחיות שלו נצחיות דוממת בתוך המעיין הפרטי שלו.
שעות ביקור בתערוכה : שעות הקניון
