אנחנו נפגשים באחת משעותיה הקשות, הכואבות והגורליות של מדינת ישראל. כשאנחנו מתוחים עד הקצה בזירות שונות במערכה רב-זירתית עם אלפי מגוייסים שוב ושוב; כשאנחנו קוברים בכאב עצום את לוחמינו – מידי שבוע בשבוע; כשאנחנו מחבקים כל כך הרבה משפחות שכולות, כשאנחנו מייחלים לרפואת פצועינו, כשאנחנו מייחלים לראות את תושבי הצפון והדרום בביתם בבטחה; וכשאנחנו חרדים ודואגים לגורל אחיותינו ואחינו החטופים.
ליבו של עם שלם התרסק לרסיסים לפני ימים ספורים, למשמע בשורות האיוב – על רציחתם של ששת החטופים, שגופותיהם הושבו מעזה. אמש, במעמד מלא יגון וכאב, ספדתי להרש גולדברג-פולין, שהובא למנוחות, וביקשתי סליחה בשם מדינת ישראל: סליחה שנכשלנו בהגנה עליו ועל חבריו במחדל הנורא של השבעה באוקטובר. סליחה שנכשלנו בהשבתם הביתה בשלום. ועתה עוד יותר – מוטלת על מדינת ישראל ועל מקבלי ההחלטות משימה דחופה ומיידית- לפעול ככל יכולתם, ולהציל את מי שעוד ניתן להציל, ולהשיב את כל בנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו לביתם בשלום. זהו צו מוסרי, יהודי ואנושי עליון של מדינת ישראל לאזרחיה.
מכובדי. אין זה סוד שלצד הכאב, הדאגה והיגון, אנחנו עדיין מתמודדים במקביל, שוב, ואפילו ביתר שאת, עם ריב ומדון בתוך עמנו – עם המחלוקת על מערכת היחסים בין רשויות השלטון, בכלל, ועל פניה של מערכת המשפט בפרט.
קשה להפריז בכובד האחריות הציבורית שרובצת על העוסקים בסוגיות הליבה הנפיצות ביותר בחיי האומה – בתקופה כה גורלית ורגישה. אלו נשמתה ועתידה של האומה שמוטלים על הכף – ואל לנו להיות בזבזנים, אל לנו להיות פזיזים ונמהרים, אל לנו להיות משולחי רסן, כשהדבר היקר ביותר שאפשר להעלות על הדעת מונח בכף ידנו.
אני נשאל לא אחת על דעתי, וחשוב לי דווקא לפני ציבור שאני מכבד להסביר את המורכבויות.
ולכן אני מבקש לנצל את הזדמנות הזאת, ולבקש, ולהפציר בכולם: צאו מתיבות התהודה. צאו מהעמדה המבוצרת, המתבצרת, המאמינה שהאמת המוחלטת אצלה. המציאות מורכבת, באמת מורכבת. לא יעזור לנו אם כולם יעלו על בריקדות על כל נושא. הקשיבו לרגע לחלקים אחרים בעם, לאחיותיכם ואחיכם, לקהילות שלמות בישראל שחושבות קצת אחרת.
אני אומר גם כאן את מה שאמרתי בכל מקום, לכל קהילה ולכל מחנה פוליטי: אסור שנשכח לרגע כי רק לפני שנה פלוס הגענו כמעט למלחמת אחים ולאחריה לשבר הגדול ביותר מאז קום המדינה. שבר עליו התראתי כבר בתחילת 2023 הרבה לפני המלחמה. שבר שהחליש את חוסננו וכוחנו, ומתחיל לשוב לחיינו, למרבה הצער והדאגה.
אני שומע את הקולות והיוזמות של מי שמבקשים להחזיר אותנו חודשים אחורה לאותה זירה שבה הכול התחיל, אני מזהה את אדי הדלק המסוכנים באוויר ואני מזהיר כאן מפניהם, ושואל בכנות: זה מה שהחברה הישראלית זקוקה לו עכשיו?! זה מה שצריכות אלפי משפחות שכולות?! זה מה שמבקשות עשרות אלפי משפחות שלא ישנות בלילה מרוב דאגה ליקיריהן בחזית, כי הן מפונות, או חלילה כי אהוביהן חטופים ומוחזקים בידי מרצחים אכזריים?! זה מה שהפצועים בגוף ובנפש זועקים לנו?! אני קובע בפירוש: לא! לא למהלכים שיקטבו אותנו. לא לטלטלה מיותרת של העם והמדינה. לא לצעדים חסרי אחריות שסופם ישורנו. אני מזהיר את כל מי ששוקל או פועל לקידום מהלכים כאלה – ודורש: חדלו. אל תעזו. הניחו לנו להשתקם ולהתרפא אחרי השבר הנורא. אסור שנקבל החלטות הרות גורל בנוגע לערכי הליבה של המדינה – ללא הסכמה רחבה, ושיח מעמיק ומשותף.
כבר אמרתי בעבר את המובן מאליו שכל רשות שלטונית גם מערכת המשפט הישראלית אינה חפה מפגמים, ובוודאי שאינה חסינה מביקורת. חלק מהפערים הדרושים תיקון ושיפור – אפילו מניתי אותם בעצמי ואתם – חברות וחברי לשכת עורכי הדין, דנים בהם כל העת. אך כל שינוי צריך להיעשות מתוך כבוד. מתוך הבנה שמערכת משפט איתנה, עצמאית ובלתי-תלויה היא חלק קריטי וחיוני בחיים שלנו, בהוויה הדמוקרטית שלנו – בבסיס האיתן שמחזיק אותנו יחד. מתוך הבנה שבית המשפט הוא ביתנו שלנו, והאבנים שנזרקות לעברו פוגעות בכולנו.
בחודשים האחרונים זכיתי להשביע בבית הנשיא יותר מ-160 שופטים, הודות למאמץ ולהסכמות שהושגו בין כל היושבים בוועדה לבחירת שופטים; ובמיוחד בין שר המשפטים וממלא מקום נשיא בית השפט העליון. בכל אחת מההשבעות הללו דרשתי מכל חברי הוועדה: להתעלות לגודל השעה, להתאמץ, להושיט יד, להנמיך את הלהבות, ולהתפשר – כן, להתפשר! הסיטואציה בה אנו נמצאים כעת היא בלתי נתפסת – כשאנחנו בתקופה הקשה ביותר שלנו כמדינה.
אני מבקש מכל הנוגעים בדבר, להציב לנגד עיניהם מראה, ולדרוש מעצמם את מה שדרשתי מצמרת המדינה ימים ספורים לפני השבעה באוקטובר באזכרה במלאת יובל למלחמת יום הכיפורים, בהר הרצל: לא להגיע למצב בו ישאלו ויתהו ההיסטוריונים עוד שנות דור – איך הם לא ראו את האסון הקרב ובא?! על מה בזבזו את הזמן והאנרגיות?! איך הם צעדו היישר לתוך התהום הפעורה לנגד עיניהם ופירקו מדינה?! ולכן אני אומר לכל המעורבים בועדה- די, שבו, דברו, הוציאו עשן לבן. עשו כל מה שצריך. לא כל דבר הוא קודש קודשים, לא כל פשרה היא הרת אסון. המחירים יקרים מידי, האמינו לי.
התקומה, הריפוי, הפיוס והבנייה שאנחנו כמהים להם, אחרי השבר הגדול, לא ייווצרו יש מאין. לא בשמיים הם – כי אם כאן, בידינו, בבחירה הנחושה והיום-יומית לקום יחד מהשבר, בפעולה יזומה לבניין משותף, שיהיה יציב ואיתן יותר לדורי דורות. המעבר הקריטי והדחוף – משבר לתיקון ולבנין – מוכרח לקרות יחד.
אני אומר לכם היום, ידידיי: אנחנו נקום מתוך השבר. אני מאמין בכך באמונה שלמה ויוקדת. אנחנו נקום מתוכו חזקים וטובים יותר, כי אין לנו את הפריבילגיה לוותר על היחד ועל התקווה.
