אלון אוהל: ״הייתי שם חמישים מטר מתחת לאדמה, קשור רגליים, נראה ממש כמו גופה – ויכולתי רק לחלום על הרגעים האלה, לשבת פה ביום העצמאות ולנגן מולכם״.
במסגרת טקס החיילים המצטיינים שנערך בבית הנשיא, שורד השבי אלון אהל ודביר בובליל, לוחם גדוד 51 בחטיבת גולני שנפצע באורח אנוש בשבעה באוקטובר – קיימו שיח פתוח ומרגש בהנחייתם של הדר מרקס ומיכאל אלוני, במהלכו השניים שיתפו בפתיחות על המסע המטלטל שעברו, על אתגרי השיקום ועל התמודדותם מעוררת ההשראה.
השיח, שהתקיים בסימן תקווה, עוצמת הרוח, ערבות הדדית ואהבת הארץ, הציג מפגש כן עם סיפורם האישי – סיפורה של מדינת ישראל. השניים סיפרו על תעצומות הנפש ועל התקווה שאחזו בה ברגעי השבר, והבחירה להמשיך בחיים לצד הכאב.
שורד השבי, אלון אהל, שיתף ברגעים הקשים מהשבי, ואמר: ״הייתי שם חמישים מטר מתחת לאדמה, קשור רגליים, נראה ממש כמו גופה – ויכולתי רק לחלום על הרגעים האלה, לשבת פה ביום העצמאות ולנגן מולכם.
כדי להעביר את הזמן הייתי מדמיין את עצמי יושב על במה בדיוק כמו זאתי ושר, כדי שאולי אני אקבל איזושהי אופטימיות שאני אחזור הביתה. והנה, זה קורה, אני פה על הבמה הזאתי, זה לא נתפס.
אני לא הייתי חשוף לשום דבר ולא ידעתי כל כך מה קורה פה, ולחזור ולגלות שלא הפסיקו להילחם עליי – זה פשוט מטורף. מילואימניקים, אותם אנשים עם ילדים, משאירים אותם בבית והם יוצאים להילחם כדי שאני אחזור הביתה. אז עכשיו לשבת פה ולנגן, זו סגירת מעגל עבורי”.
דביר בובליל שיתף על ההתמודדות הקשה לאחר פציעתו, על תחושת האובדן לצד הרצון להשתקם, ואמר: ״קמתי לשבר מאוד גדול של תשעה חברים שנפלו בלי שידעתי, כולל אותו הבחור שבו טיפלתי תחת אש.
בסוף, ברוך ה', השתקמתי, ואני עדיין משתקם – הצלחתי לחזור לנגן – עוד לא כמו פעם, בכוונה אני אומר עוד לא – כי זה יהיה כמו פעם.
זו סיטואציה שנכפית עליך. אתה נפצע, אתה לא בוחר להיפצע או להיות גיבור ישראל, ובסוף גם גיליתי שיש 251 חטופים, שזה היה מספר שהוא לא נכון, וזה מאוד מאכזב, אתה לא אשם, אבל בתחושה נכשלת. לא שמרת על המדינה ועל אנשים שאתה אפילו לא מכיר אבל אוהב כי הם חלק מהעם״.
