נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים והניח זר היום, יום ראשון, ט"ו בסיוון, 31 במאי, בטקס האזכרה לזכר חללי מערכת שלום הגליל.
דברי הנשיא בטקס האזכרה הממלכתי לחללי מלחמת שלום הגליל:
ארבעים וארבע שנים חלפו מאז פרצה מלחמת שלום הגליל – מלחמת לבנון הראשונה. היום אנו עומדים מולכן, בנות ובני משפחת השכול של אותה המלחמה, עומדים ומוקירים את זכרם של כל מי שנפלו במערכה הכבדה. יודעים שגם בחלוף השנים, הכאב לא מרפה והפצע לעולם לא נעלם.
אירועים רבים קדמו לחודש יוני של 1982. גם אז, בדומה להיום, המזרח התיכון עיצב מחדש את פניו. הסכם שלום שנחתם עם מצרים, במעגל הקרוב, מלחמת איראן – עיראק במעגל רחוק יותר ותמורות גדולות שאירעו בכל המדינות השכנות. בני דורי זוכרים איך לנגד עינינו, הלכה והתהוותה מציאות שעתידה לעצב את חיינו, לעשרות השנים הבאות. "מלחמת לבנון הראשונה" הייתה ראשיתו של פרק ממושך, של התמודדות כמעט בלתי פוסקת, למעט הפוגות, עם אתגרי לבנון ואיומיה.
זו הייתה גם המלחמה שבאופן אישי עיצבה את שירותי הצבאי. אני עוד זוכר בבהירות כיצד, בעת שירותי כקצין מודיעין, הגיעו ללבנון "הרקולסים" שהנחיתו שם את הטרוריסטים מאיראן, עם ציודם וכלי נשקם. כך הונחו היסודות לארגון הטרור ההרסני הזה, "חיזבאללה", איתו אנחנו מתמודדים עד היום, כבר קרוב לחצי מאה.
במלחמה ההיא איבדנו חברים ובמלחמה הזו איבדנו חברים של הבנים. עשרות שנים לאחר המלחמה ההיא, אנו רואים כעת כיצד בכל זאת, לצד המחירים הכבדים, האיזור כולו עובר תמורות משמעותיות.
משטר הרשע הסורי של אסד, שהיה אויבינו במלחמה ההיא – איננו; חיילינו חולשים על אזורים נרחבים בחרמון הסורי ובדרום לבנון. מדינת ישראל נטלה יוזמה והנחיתה מהלומות חסרות תקדים על משטר הטרור האירני, העומד מאחורי חיזבאללה.
היום כולם יודעים זאת בבירור- חיזבאללה אינו רק אויב של ישראל. חיזבאללה הוא מחסום בפני השלום שיכול וצריך להתקיים בין ישראל ולבנון. כפי שאני אומר למנהיגים בעולם כולו ולמשל לראש ממשלת קנדה בשיחתנו לפני מספר ימים – לבנון לא תגיע לחירות ושלום דרך דיבורים, אלא דרך מעשים ברורים ונחרצים נגד חיזבאללה, שחונק את תושבי לבנון כבר עשרות שנים.
אני אומר זאת כאן בקול רם לכל מדינות העולם: אל תחלקו לנו ציונים, עזרו לנו במעשים נחרצים. יש צורך בלחץ מקסימלי על זרועות חיזבאללה בכל מקום-סנקציות, הכרזה כארגון טרור וכמובן – פעילות צבאית נחושה שצריכה להיות קודם כל בראש ובראשונה על ידי צבא לבנון, כך ורק כך נגיע לשלום. כך ורק כך נגיע לשלום. בתקופה הזו, יד ביד עם ידידתנו, ארצות הברית, ושותפים נוספים באיזור, פעלנו כדי למגר את ציר הרשע ואת מחולליו. ועדיין, לבנון גובה מעימנו לצערנו וכאבנו, מחירים קשים וכואבים.
רק הבוקר נתבשרנו על נפילתו של חייל נוסף, סמ"ר מיכאל טיוקין ז"ל, בן יחיד לאימו, כמה כואב. הפרק הזה של העימות והסיפור בלבנון, טרם הגיע לסיומו. אני מבקש לשלוח חיבוק גדול של תנחומים למשפחתו של מיכאל ולמשפחות החללים כולם, לצד איחולי החלמה לפצועות והפצועים מכל מערכות ישראל, בגוף ובנפש. קרבות קשים מתחוללים בימים האחרונים על אדמת לבנון. שמות האתרים המוכרים לנו מלבנון הראשונה והשניה, שבים אלינו בלבנון השלישית. דגל ישראל ודגל סיירת גולני שבו להתנוסס על הבופור.
זוהי אותה אדמה עליה לחמו הלוחמים הוותיקים שחלקם נמצאים איתנו כאן. אותה אדמה, שמהווה אתגר מתמשך, כבר ארבעים וארבע שנים. וזוהי אותה גבורה ונחישות שכוחותינו מפגינים. מכאן, בשם העם כולו, אני מבקש לחבק ולחזק את כוחותינו, בלבנון ובכל מקום שהם. עם ישראל כולו ניצב מאחוריכם, דואג לשלומכם ומאמין בכוחכם.
כשאנו עוסקים במלחמות ובפרט בזו שאנו מציינים כאן, חשוב לי לציין את הלוחמים החיים בתוכנו, שנושאים צלקות פיזיות וצלקות נפשיות, אני מאחל לכולם בריאות טוב ואיתנה.
חשוב לי לציין את הצלקות הנפשיות הרבות הללו, כיוון שפציעתם של הנושאים אותן, היא שקופה. בשבוע שעבר נפגשתי עם משפחות שכולות, שיקיריהם איבדו את חייהם בעקבות התמודדות עם הטראומה מן השירות בזמן מלחמה. האובדן הוא מורכב וקשה מנשוא.
Photo by Kobi Gideon / GPO
אני קורא מכאן למערכת הבטחון וצה"ל, להעמיד את סוגיית האובדנות בעקבות השירות על סדר היום. זה נושא רציני וכואב שחשוב להסיר ממנו את מסך השתיקה, עלינו לדבר על כך, עלינו לטפל בכך, אסור לנו כחברה להתעלם מזעקתם של אלה שנפצעו בנפשם, אף על פי שלרוב הזעקה הזו- כלל לא משמיעה קול.
מכובדיי, בקיץ של שנת 1962, מזל ומכלוף קאקון החליטו לעלות ארצה ממרוקו עם שלושת ילדיהם. הם קבעו את ביתם בקרית שמונה. דוד ברוך, בנם הקטן, היה רק בן שנתיים בזמן העלייה. משפחת קאקון התרחבה, למזל ומכלוף נולדו עוד שבעה ילדים ובתוכם גם דוד גדל, למול הרי הלבנון. דוד היה בעל רוח מיוחדת. שקט, צנוע וחובב שירה. כשבגר, הלך ללמוד בישיבת הכותל ולאחר מכן חזר לישיבה בעירו.
דוד שילב שירות צבאי בשריון ובנח"ל המוצנח עם לימוד תורה. עם פרוץ המלחמה בקיץ של שנת שמונים ושתיים, נקרא דוד ליחידתו וביום הרביעי למלחמה, בעשירי ביוני, נפל דוד בקרב. הוא נטמן בקרית שמונה, באדמה שכה אהב. אחיו של דוד, יצחק, נשאר בקריית שמונה, קבע בה את ביתו וגידל בה ילדים ונכדים. גם למול האתגרים, בחר יצחק שלא לתת לקשיים לנתק אותו מן האדמה עליה נפל אחיו.
כבר יותר משני עשורים מנהיג יצחק את המועצה הדתית בעיר וכשפרצה המערכה הקשה הנוכחית, יצחק לא עזב. גם כשהעיר כמעט התרוקנה מיושביה. תחת אש יומיומית, במציאות של סכנת חיים מתמדת, יצחק ניהל את שירותי הקבורה והחסד של חברה קדישא, דאג ללוויות מורכבות של חללים. הוא נשאר לשמור על כבוד החיים ועל כבוד המתים ושימש כתובת כמעט יחידה של נחמה וסיוע למשפחות השכולות החדשות. מתוך זיכרון העבר של אחיו דוד, עמד יצחק כסלע איתן בזמן הזה, והיה לעוגן של אמונה וחוסן יהודי בלב העיר המופגזת.
כשאני מעמיד לנגד עיני את סיפורה של משפחת קקון, סמל להקרבה של גיבורי מלחמת לבנון הראשונה, סמל עמידתם האיתנה של תושבי הצפון לאורך שנים, עולות למולי מילותיו של הנביא הושע: ״וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן, יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן.״ הנביא הושע הביט בלבנון וראה בו עבר, הווה ועתיד. השורשים הנטועים עמוק באדמה, מחזיקים את היונקות, הענפים הרכים והצעירים, שואפים למעלה, צומחים אל עתידם. עתיד משגשג, שאותו אנו מוכרחים להבטיח לתושבי הצפון כולם.
משפחות יקרות ואהובות, מי יתן ונהיה ראויים לכן, מי יתן ונהיה ראויים ליקיריכם, מי יתן ונהיה ראויים לגיבורות והגיבורים, שבזכותם אנו בונים עתיד איתן ובטוח, היונק תמיד מן השורשים.
יהי זכרם של חללי מלחמת שלום הגליל, לבנון הראשונה -הם הם שפרצו דרך- וחללי מערכות ישראל, ברוך ונצור בליבנו לעד.
