נשיא המדינה בנאומו ההיסטורי בפרלמנט הרומני: ״שאיפתה של איראן להפוך למדינת סף גרעינית היא איום ממשי על מדינת ישראל, והיומרה של איראן להכתיב את עתידה של לבנון פוגעת באפשרות להתקדם לעבר שלום וביטחון״

עוד הוסיף הנשיא: ”מזכר ההבנות האחרון בין ישראל ללבנון הוא פריצת דרך משמעותית למען השלום, ויכול לשמש אבן יסוד להמשך הדרך. הוא מחייב את סילוק חזבאללה ומאפשר יצירת בסיס להסכם שלום אמיתי בין המדינות. אני משבח את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ואת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, על מנהיגותם במלחמה זו”.

כחלק מביקורו הממלכתי ברומניה, נשיא המדינה יצחק הרצוג, נאם היום, יום שני, י״ד בתמוז, 29 ביוני, נאום היסטורי בפני הפרלמנט הרומני.

עם הגעתו לארמון הפרלמנט, נפגש נשיא המדינה עם נשיא הסנאט, מירצ'ה אברודיאן. בהמשך נפגש הנשיא גם עם יו״ר בית הנבחרים, סורין-מיהאי גרינדיאנו וגורמי ממשל בכירים נוספים.

מדברי נשיא המדינה יצחק הרצוג: ״אני מודה לנשיא ניקושור דן על הזמנתו לבקר ברפובליקה של רומניה. כנשיא מדינת ישראל, אני עומד כאן ומייצג מדינה, עם, ומאות שנים של היסטוריה עמוקה, הקושרת את עמינו זה לזה – בסולידריות, באמון, ברצון טוב ובתקווה.

כאן, ברומניה, בעיר יאשי, כתב המשורר היהודי נפתלי הרץ אימבר את הטיוטה הראשונה של מה שלימים יהפוך להמנון הלאומי של מדינת ישראל. הוא קרא לשיר "תקוותנו" – התקווה שלנו. נפתלי הרץ אימבר חקק את המילים הללו בסיפורו הלאומי של העם היהודי ובמצפונה של האנושות כולה, כאשר טען כי עוד לא אבדה תקוותנו.

כאשר המתקפה הברברית ביותר נגד העם היהודי מאז השואה התחוללה ב־7 באוקטובר, תגובתה של רומניה הייתה ברורה וחד־משמעית. הנהגת רומניה גינתה באופן מיידי וללא כל הסתייגות את טבח חמאס, ועמדה כמגדלור של אנושיות וכקרן של תקווה בשעתנו האפלה ביותר. רומניה הפגינה שוב ושוב סולידריות אנושית יוצאת דופן במאבק המורכב לשחרור חטופינו, שהוחזקו באכזריות במנהרות עזה.

עמדתה העקרונית של רומניה היא בדיוק מה שנדרש מן הקהילה הבינלאומית בנקודת הזמן הזו, לנוכח המציאות הגיאופוליטית שבה אנו חיים. משום שכיום כבר אין כל ספק: האיום שמציב המשטר האיראני וגרורותיו חורג הרבה מעבר למזרח התיכון. הוא מאיים על היציבות העולמית, על חופש השיט ועל הדמוקרטיות.

האמריקנים והישראלים יצאו למלחמה נגד איראן כדי למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני, ולמנוע מאימפריית הרשע הזו ומגרורותיה לאיים על כל המדינות שוחרות השלום במזרח התיכון. אני משבח את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ואת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, על מנהיגותם במלחמה זו.

אני מבקש להדגיש בפניכם ובפני העולם: ישראל אינה מתנגדת לפתרון דיפלומטי למלחמה. להפך. אנו מבקשים שלום. אנו חולמים על שלום בכל גבולותינו – זוהי תקוותנו היקרה ביותר ומשאלת לבנו העמוקה ביותר. אך שאיפתה של איראן להפוך למדינת סף גרעינית היא איום ממשי על ישראל, והיומרה של איראן להכתיב את עתידה של לבנון פוגעת באפשרות להתקדם לעבר שלום וביטחון.

מזכר ההבנות האחרון בין ישראל ללבנון, שנחתם בוושינגטון לפני ימים אחדים, הוא פריצת דרך משמעותית למען השלום, ויכול לשמש אבן יסוד להמשך הדרך. הוא מחייב את סילוק חזבאללה ומאפשר יצירת בסיס להסכם שלום אמיתי בין המדינות.

אני מודה לנשיא טראמפ, למזכיר המדינה רוביו ולממשל האמריקני על הובלת הצעד החשוב הזה, וקורא לאיחוד האירופי ולקהילה הבינלאומית לתמוך בו, לתמוך ביציבותה ובכלכלתה של לבנון ובביטחונה של ישראל.

אני מודה לממשלת רומניה על כך שהיא ניצבת כתף אל כתף עם ישראל, למען חוסנו של האזור ולמען המבנה המוסרי שכולנו פעלנו לבנות, ועל כך שדנתי בנושא בהרחבה היום עם הנשיא דן״.

מצורף נאומו המלא של נשיא המדינה:

דברי נשיא המדינה בפני הפרלמנט הרומני בבוקרשט

אני חש כבוד וענווה להתקבל כאן היום, בפרלמנט של רומניה – משכן הדמוקרטיה והסמל העליון של הערכים המקיימים את האומה הרומנית כחברה חופשית ופתוחה. אני מודה לנשיא ניקושור דן על הזמנתו לבקר ברפובליקה של רומניה, ושמח מאוד להיות עמכם היום בבירתכם היפה, בוקרשט. כנשיא מדינת ישראל, אני עומד כאן ומייצג מדינה, עם, ומאות שנים של היסטוריה עמוקה, עשירה, מרגשת וכואבת, הקושרת את עמינו זה לזה – בסולידריות, באמון, ברצון טוב ובתקווה.

כאן, ברומניה, בעיר יאשי, כתב המשורר היהודי נפתלי הרץ אימבר את הטיוטה הראשונה של מה שלימים יהפוך להמנון הלאומי של מדינת ישראל. הוא קרא לשיר "תקוותנו" – התקווה שלנו. השיר הזה הפך לקריאת דגל עבור כל מי שראה את קשת ההבטחה בתוך תהום הכאב. נפתלי הרץ אימבר חקק את המילים הללו בסיפורו הלאומי של העם היהודי ובמצפונה של האנושות כולה, כאשר טען כי עוד לא אבדה תקוותנו. המשורר הנבואי הזה הבין עד כמה רחוק עתידה התקווה הזו לשאת את עמנו, דרך תהפוכותיה הסוערות של ההיסטוריה, בחזרה הביתה, אל מולדתנו – ארץ ישראל.

ידידי הנשיא, ידידיי היקרים, התקווה היא שהביאה אותנו לכאן. במשך מאות שנים פיעמו העיירות והכפרים ברומניה חיים יהודיים. היהודים היו חלק בלתי נפרד מהעם הרומני, ותרמו לכל תחומי החיים ברומניה – לתרבות ולאמנות, לפילוסופיה ולאקדמיה. המקצבים והמסורות של החיים היהודיים עיצבו את נופיה של האומה הגדולה הזו.

אולם על אותה אדמה ממש התאדו מאות שנות חיים בשל אכזריותו של האדם. אתמול עמדתי בבית העלמין היהודי ביאשי, יחד עם נשיא הסנאט וראש עיריית יאשי, מנהיגי האומה, העיר והקהילה היהודית, מעל קבר אחים שבו נטמנו שרידיהם של עשרים ושניים יהודים רומנים שנרצחו בפוגרום יאשי בשנת 1941. שמונים וחמש שנים לאחר אותם ימי קיץ ארורים, שבהם אלפי נשים, ילדים וגברים יהודים נפלו קורבן לשנאת ההמונים, במעשי הטבח, בפוגרומים וברכבות המוות – הבאנו סוף־סוף את אחינו ואחיותינו לקבורה מכובדת ולמנוחת עולמים.

אמרתי אתמול בהספדי, ואני חוזר על הדברים גם כעת: מעשי הקבורה וההנצחה אינם מוחקים את סבלם של הקורבנות. הם גם אינם מקהים את הכתם המוסרי של הפושעים או של החברות שהצמיחו אותם. אך הם מאפשרים לנו להשיב את אנושיותם של מי שנשללה מהם. בעברית הדבר נקרא "חסד של אמת" – מעשה החסד העליון והאמיתי. אני מודה לרשויות רומניה על מאמציהן הנרחבים להגשים את הצורך הזה בצדק היסטורי.

מעשה ההנצחה הזה הוא יותר ממחווה מוסרית לקורבנות – הוא חובה קדושה המוטלת עלינו. ההנצחה מכוונת אותנו אל הזיכרון ואל מה שכבר איננו, אך גם אל החובה והמחויבות למה שעלינו לבנות, ולמה שעל כולנו לשאוף להיות. ואכן, מתוך חורבות האנטישמיות הרצחנית שהחריבה את העם היהודי וזעזעה את האנושות כולה, עלתה זעקה עמוקה שהדהדה ברחבי משפחת העמים – זעקה לתיקון, לריפוי ולצדק. זעקה לאחווה, לשיתוף פעולה ולבניין. זעקה לתקווה, מתוך לב התופת. זעקה זו שימשה יסוד לסדר המוסרי העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה, המבוסס על חירות ועל זכויות האדם.

כאשר מדינת ישראל הצעירה קמה מתוך אפר השואה ומתוך חלום לאומי עתיק יומין, וכאשר חזינו בשיקומה של האנושות מסף ההשמדה, רומניה צעדה קדימה באומץ ובנחישות. ביוני 1948, חודש בלבד לאחר הכרזת העצמאות של ישראל, הכירה רומניה במדינתנו הצעירה. במהלך 78 שנות יחסינו הייחודיים הצלחנו לטפח שפה משותפת, ידידות שאפשר לתת בה אמון ותקווה שאפשר להגשים. יחסינו התפתחו בתחומים רבים והבשילו לעוגן אסטרטגי של יציבות ושיתוף פעולה.

אני מבקש להודות לממשלותינו ולשגרירינו על תרומתם לחיזוק היחסים. אני מבקש להודות לשגריר רומניה בישראל, ד"ר ראדו יואניד, היסטוריון בעל שם, ולשגריר ישראל ברומניה, ד"ר ליאור בן דור, ולצוותיהם, על קידום היחסים הדיפלומטיים ההדוקים בינינו. בשנים האחרונות מילאו שתי המדינות תפקיד חשוב יותר ויותר בחיזוק ביטחונן זו של זו ובחיזוק הביטחון האזורי והבינלאומי. ואף שהשואה של יהדות רומניה נותרה טראומה מכוננת, סיפורה של יהדות רומניה והקהילה היהודית המפוארת היו ועודם נדבך מרכזי ביחסים בין עמינו.

יהודי רומניה היו בין מקימי היישובים הראשונים בארץ ישראל, ובהם ראש פינה כבר בשנת 1882, כשהם רותמים את כישרונותיהם לבנייתה המחודשת של הריבונות היהודית, להקמת בית ולהקמת אומה. מאות אלפי יהודים יוצאי רומניה, ואולי אף מיליונים אם כוללים את צאצאיהם, הם אבן יסוד בחברה הישראלית. יש לכך משמעות מיוחדת בימים אלה, שבהם רעל שנאת היהודים העתיק התעורר מחדש. ימים המחייבים תשובה המוכרת לנו היטב, אך רלוונטית תמיד: לעולם לא עוד!

ידידיי, חברי הפרלמנט ומנהיגי רומניה, שמעתם לקריאה המוסרית הזאת. רומניה הפכה למודל עולמי בהנצחת השואה, בנטילת אחריות היסטורית ובחינוך. ראיתי כיצד מאמציכם להיאבק באנטישמיות, בשיח השנאה ובשנאת זרים, וכן אימוץ הגדרת העבודה של IHRA לאנטישמיות, הפכו לאמת מידה בהגנה על דמוקרטיות משגשגות מפני רעל השנאה. אני משבח את החקיקה הנחושה שלכם, ובה החוק שיזם ידידנו חבר הפרלמנט סילביו וקסלר ואושר בבית המחוקקים המכובד הזה. תודה לכם.

ידידיי היקרים, כאשר המתקפה הברברית ביותר נגד העם היהודי מאז השואה התחוללה ב־7 באוקטובר, תגובתה של רומניה הייתה ברורה וחד־משמעית. הנהגת רומניה גינתה באופן מיידי וללא כל הסתייגות את טבח חמאס, ועמדה כמגדלור של אנושיות וכקרן של תקווה בשעתנו האפלה ביותר. ביקורו של ראש הממשלה דאז, מרצ'ל צ'ולאקו, בישראל בשם העם הרומני, שיגר מסר רב־עוצמה של תמיכה, שסייע לעמי למצוא את הכוח ואת האומץ להשתקם. גם שיחות הטלפון שקיבלתי מנשיא רומניה דאז, קלאוס יוהאניס, העניקו לי נחמה. רומניה הפגינה שוב ושוב סולידריות אנושית יוצאת דופן במאבק המורכב לשחרור חטופינו, המוחזקים באכזריות במנהרות עזה.

עמדתה העקרונית של רומניה היא בדיוק מה שנדרש מן הקהילה הבינלאומית בנקודת הזמן הזו, לנוכח המציאות הגיאופוליטית שבה אנו חיים. משום שכיום כבר אין כל ספק: האיום שמציב המשטר האיראני וגרורותיו חורג הרבה מעבר למזרח התיכון. הוא מאיים על היציבות העולמית, על חופש השיט ועל הדמוקרטיות. האמריקנים והישראלים יצאו למלחמה נגד איראן כדי למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני, ולמנוע מאימפריית הרשע הזו ומגרורותיה לאיים על כל המדינות שוחרות השלום במזרח התיכון. אני משבח את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ואת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, על מנהיגותם במלחמה זו.

אני מבקש להדגיש בפניכם ובפני העולם: ישראל אינה מתנגדת לפתרון דיפלומטי למלחמה. להפך. אנו מבקשים שלום. אנו חולמים על שלום בכל גבולותינו – זוהי תקוותנו היקרה ביותר ומשאלת לבנו העמוקה ביותר. אך שאיפתה של איראן להפוך למדינת סף גרעינית היא איום ממשי על ישראל, והיומרה של איראן להכתיב את עתידה של לבנון פוגעת באפשרות להתקדם לעבר שלום וביטחון.

מזכר ההבנות האחרון בין ישראל ללבנון, שנחתם בוושינגטון לפני ימים אחדים, הוא פריצת דרך משמעותית למען השלום, ויכול לשמש אבן יסוד להמשך הדרך. הוא מחייב את סילוק חזבאללה ומאפשר יצירת בסיס להסכם שלום אמיתי בין המדינות. אני מודה לנשיא טראמפ, למזכיר המדינה רוביו ולממשל האמריקני על הובלת הצעד החשוב הזה, וקורא לאיחוד האירופי ולקהילה הבינלאומית לתמוך בו, לתמוך ביציבותה ובכלכלתה של לבנון ובביטחונה של ישראל. אני מודה לממשלת רומניה על כך שהיא ניצבת כתף אל כתף עם ישראל, למען חוסנו של האזור ולמען המבנה המוסרי שכולנו פעלנו לבנות, ועל כך שדנתי בנושא בהרחבה היום עם הנשיא דן.

אלי ויזל, בנה הגדול של רומניה, שהלך לעולמו לפני עשר שנים, היה חתן פרס נובל ומורה דרך לאנושות כולה. ניצול שואה שהקדיש את חייו לעורר את מצפונו של האדם. הוא כתב: "התקווה היא זיכרון העתיד."

אתמול, כאשר עמדנו מעל קבריהם הפתוחים של עשרים ושניים יהודים שנרצחו לפני 85 שנים, נזכרנו בחורבן ובכל אשר בא בעקבותיו, אך גם חשנו בתקווה שנולדה מחדש מתוך ההריסות. זהו המסר של ההמנון הלאומי של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, שנכתב לראשונה כאן ברומניה, ונושא אותנו מבעד לחשכה בחזרה אל הכמיהה האנושית היסודית והבסיסית ביותר שלנו – הכמיהה לתקווה. אני מודה לכם, חברות וחברי הסנאט והפרלמנט, על ההתמודדות האמיצה הזו עם עברנו, ועל ההצהרה הנועזת הזו כלפי ההווה והעתיד שלנו: יחד נוכל לרפא, יחד נוכל לבנות, ויחד נבנה תקווה.

יחד נבנה תקווה!

תודה רבה, ידידיי.