נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים הבוקר, יום שלישי, ט׳ בשבט, 27 בינואר, בכנס הבינלאומי למאבק באנטשימיות שהתקיים בבנייני האומה בירושלים. הכנס נערך ביוזמת משרד התפוצות בראשות השר עמיחי שיקלי, והשתתפו בו ראש ממשלת אלבניה, אדי רמה ומנהיגים בין-לאומיים נוספים.
מצורפים עיקרי דבריו של נשיא המדינה:
״אני מבקש להתייחס להתפתחות משמעותית מאין כמותה עבור כולנו בישראל, ועבור מיליונים ברחבי העולם. אתמול, לאחר 834 ימים של ציפייה מייסרת, הושב לישראל רס״ן רן גווילי. רן, שלא היסס ולו לרגע ב־7 באוקטובר, והסתער הישר אל תוך האש כדי להגן על מדינתו, על אזרחיה ועל בני אדם באשר הם – שב הביתה סוף־סוף. חזרתו מסמנת נקודת מפנה משמעותית. לראשונה מאז שנת 2014, אין אזרח ישראלי אחד – חי או מת – המוחזק בעזה כקלף מיקוח אנושי, ואנו, כחברה, חופשיים עתה להתחיל להתאבל באמת. בלב כבד, אך במצפון נקי. מכאן אני שולח חיבוק חם למשפחתו של רן, ובמיוחד להוריו, טליק ואיציק, שנאבקו בגבורה יוצאת דופן ובאומץ לב מעורר השראה למען בנם.
אני מודה לכל מי שנטלו חלק במאמצים להשבתו של רן הביתה: לצה״ל, לממשלת ישראל ולראש הממשלה בנימין נתניהו, וכן לכל המדינות שנטלו חלק בתיווך הסכמי השבת החטופים – ובראשן ידידתנו ובעלת בריתנו הגדולה, ארצות הברית של אמריקה. תודתי המיוחדת נתונה לנשיא דונלד ג׳יי טראמפ וליועציו, סטיב ויטקוף וג׳ארד קושנר. מי ייתן והרגע הזה יסמן את תחילתה של דרך לריפוי ובנייה מחדש. יהי זכרו של רן ברוך.
לפני שמונים ואחת שנים בדיוק נפתחו שערי אושוויץ, והעולם הביט אל תהום אפלה של רוע מוחלט. והנה, כאן ועכשיו אנו מתכנסים בירושלים – סמל נצחי של אמת ושל שלום, ובירתה של מדינת ישראל הריבונית, מדינת הלאום של העם היהודי – כדי לממש את אותה חובה קדושה המוטלת על האנושות כולה: לזכור ולהזכיר. לפתוח את לבנו לאבל העבר, ולהוסיף את קולנו לאותה שבועה נצחית: ״לעולם לא עוד״.
ראשית, ברצוני להודות לשר עמיחי שיקלי ולמשרד התפוצות והמאבק באנטישמיות על ארגון הכנס הזה ועל עבודתם היומיומית. תודתי נתונה גם לכל אחת ואחד מכם שהגיעו לכאן היום.
השואה הייתה האסון הגדול ביותר בתולדות האנושות ובתולדות עמנו. ואף על פי כן, מתוך אפר ההרס הבלתי נתפס הזה עלתה זעקה עמוקה – זעקה לתיקון, לריפוי ולצדק, זעקה לאחווה, לשותפות ולבנייה. ההתכנסות לזכור ולהזכיר איננה מעשה פסיבי. היא אינה פוטרת אותנו מחובתנו, ואינה מנקה אותנו מאחריותנו. להיפך – היא מחייבת אותנו להביט בהן נכוחה וביושר.
כאשר השנאה שבה והופכת לצורה לגיטימית של אקטיביזם פוליטי; כאשר יהודים חשים צורך להסתיר את זהותם ברחובות לונדון ופריז, כאשר ילדים יהודים נזקקים לאבטחה חמושה בדרכם לבית הספר, וכאשר מתפללים יהודים זקוקים להגנה בשבתות – מטורונטו ועד בוסטון, מבואנוס איירס ועד מנצ׳סטר, כאשר אנו עדים לשפיכת דמם של מתפללים יהודים ביום הכיפורי, כאשר אנו מתאבלים על חפים מפשע שנרצחו בחגיגת חנוכה בסידני, כאשר סטודנטים יהודים באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית ואירופה מבודדים, מודרים וסופגים התקפות אלימות – בשל היותם יהודים, ציונים, בשל מי שהם – המסקנה ברורה: אנו כושלים בעמידה בהתחייבות שלנו. אנו כושלים בחובתנו כלפי האנושות. והאחריות לכך מוטלת על כולנו.
כיום אנו ניצבים מול ציר של שנאה, המשתרע מהסתה של האייתוללות בטהראן, דרך חמאס בעזה, ועד עלילות דם במסדרונות מוסדות בין־לאומיים, ומשם למסכי הטלוויזיה ברחבי העולם ולהמונים ברחובות ובקמפוסים של בירות המערב. אותה מגפה עתיקה שבה אל תוך החברות שלנו. ההצדקה אולי שונה, אך הרעל הוא אותו רעל. היא לבשה צורות רבות, אך תמיד נשאה שם אחד: אנטישמיות.
נאמר זאת באופן חד וברור: שלילת זכותו של העם היהודי – ורק של העם היהודי – להגדרה עצמית בביתו הלאומי היא אנטישמיות. גם אם אתה עומד בראש העיר עם מספר היהודים הגדול ביותר מחוץ לישראל. האופן שבו אנחנו מגיבים – הוא זה שיכריע. המאבק בציר השנאה מחייב עימות ישיר – ברשת, בקמפוסים, ברחובות הערים, בכל מקום.
אבי, חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל, היה זה שנכנס בשערי ברגן־בלזן כקצין בצבא הבריטי, וזעק לאחיו ולאחיותיו החבולים והמעונים, כדי להרגיע את החשש שאחז בהם: ״יש עוד יהודים!״. ידידיי, יש עוד יהודים. אנחנו כאן. עם ישראל חי. לא בחסד אחרים – אלא בזכות עמלנו, חוסננו, האומץ שלנו, נחישותנו, אמונתנו באלוהים ואמונתנו העמוקה בחיים״.
