נאום נשיא המדינה יצחק הרצוג בעצרת הפתיחה הממלכתית של אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה

אחיותיי ואחיי, אזרחיות ואזרחי ישראל, הימים הלאומיים שבים אלינו השנה, כשאנו בתקופה של מלחמה. אני מבקש לפתוח את הימים המקודשים האלה, במילים של חיזוק ועידוד, אליכם – אלה הנמצאים בחזית ואלה הנמצאים בעורף שהפך לחזית. אני אומר לכל אחת ואחד מכם – זו מערכה ממושכת, אך אני בטוח בכך שאנו נצא בסופה – חזקים ומחוזקים. בתוך המלחמה הזו – יש רגעים שבהם סיפורה של משפחה אחת, שופך אור ומספר את סיפורו של עם שלם.

לפני שנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, נפל בקרב ברצועת עזה, רב-סמל ראשון אסף כפרי, לוחם שריון במילואים. בן עשרים ושש היה בנופלו. כאשר הגענו, מיכל ואני, לנחם את בני משפחת כפרי בביתם בבית חשמונאי, ופגשנו את יפעת וחגי – הוריו היקרים של אסף, את אחיו ואת בת זוגו – לא יכולתי שלא להבחין באישה שישבה בצד – שקטה, מכונסת. עיניה היו עצובות כמו נושאות בתוכן כאב ישן וחדש גם יחד. ניגשתי אליה ושאלתי מי היא ׳אני מגדה, הסבתא רבתא של אסף׳.

מגדה ברץ הייתה רק בת חמש עשרה כאשר נכלאה עם משפחתה בגטו בטרנסילבניה. משם נשלחה המשפחה לאושוויץ – בית החרושת למוות. ׳הבטנו זה בזה וידענו: לא נתראה עוד לעולמים׳, כתבה מגדה בזיכרונותיה. ואכן, זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את הוריה ואת אחיה הצעיר, שנרצחו מיד עם הגעתם למחנה. מגדה ואחותה נותרו לבדן בעולם. מגדה – נערה צעירה, עברה את כל זוועותיה של מכונת ההשמדה הנאצית. היא עבדה בעבודות כפייה. צעדה בצעדת המוות. סבלה מרעב ומקור. פעם אחר פעם, באורח נס היא ניצלה ממוות.

באביב 1945, כאשר שוחררה ממחנה הריכוז ברגן בלזן, הייתה בת שש עשרה – ושקלה רק עשרים קילוגרם. שלד אדם, מוזלמנית – אך עם רוח איתנה. במחנה המעצר בקפריסין – בדרכה ארצה הכירה את בעלה זאב, זכרו לברכה, אף הוא משורדי השואה, ויחד עלו לארץ ישראל. שלוש שנים בלבד לאחר שיצאה משערי הגיהינום, שלוש שנים לאחר ששרדה את השעה הקשה והאפלה ביותר בתולדות עמנו, שלוש שנים לאחר שכמעט כל משפחתה נספתה בשואה – מתוך ההריסות והחורבן – מגדה הביאה לעולם חיים חדשים.

ביתה הבכורה, רחלי – לימים, סבתו של אסף – נולדה בעיצומה של מלחמת השחרור. ׳זה הניצחון שלי – לשרוד, לעלות לארץ ולהקים שושלת׳ כך נהגה מגדה לומר. והיא אכן הקימה שושלת מפוארת – ילדים נכדים ונינים; דור אחרי דור של תקומה, של אהבת האדם, העם והארץ. לפני שש שנים, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה,
הצטלמה מגדה יחד עם נינה אסף, לשלט חוצות. הביטו בתמונה הזו, בסיפור שהיא מספרת – כמה אהבה, כמה גאווה, כמה עוצמה וכוח יש בה.

במלאות שמונים שנה לשחרור מחנה ברגן-בלזן – הוזמנה מגדה לטקס שנערך בו, כאורחת כבוד, יחד עם ילדיה, נכדיה וניניה.  שם, על אדמת מחנה הריכוז – קיבלה את בשורת האיוב. אסף – נינה הבכור, האהוב, יקיר נפשה, דור רביעי לשורדי השואה, נפל בקרב, שעה שהגן על הבית, על המולדת, על המדינה.

שבעים שנה בדיוק הפרידו ביניהם – בין מגדה לאסף, הסבתא רבתא והנין, אך רוח אחת קשרה בין הדורות – רוח של גבורה, של מסירות, של נחישות; רוח של לחימה על הבית היחיד של עמנו – מדינת ישראל. בית שהדור של מגדה היה שותף להקמתו, ודורם של נכדיה וניניה נלחם עליו גם בימים אלה – ועליו מסר אסף את נפשו.

כשישבנו עם מגדה בשבעה על אסף, היא סיפרה לנו על נינה הגיבור, על אושוויץ וברגן-בלזן, ועל הדרך הארוכה שעברה – דרך אישית ולאומית, דרכם של השורדים, ניצולי השואה – משואה לתקומה. מחורבן – למדינה.

הבטתי בה ובמשפחתה; ארבעה דורות בבית אחד  וחשבתי בליבי: ׳ריבונו של עולם, היש עוד עם שיכול לשאת סיפור כזה של כאב ושל גבורה?׳ שבועיים לאחר מכן, הלכה מגדה ברץ לעולמה. ליבה של האישה שניצחה הכול, ששרדה את מחנות הריכוז וההשמדה, שיכלה לרעב, לעינויים ולקור שידעה לאחוז בחיים ברגעים הקשים ביותר ושבה מן החורבן אל חיים ובנתה חיים – לא עמד בכאב על נפילתו של אסף, נינה הבכור.

שורדות ושורדי השואה, גיבורי התקומה, אחיותיי ואחיי אזרחיות ואזרחי ישראל, מכובדיי, כשישה מיליון יהודים – שליש מן העם היהודי לפני מלחמת העולם השנייה נרצחו בשואה הנוראה, בידי הנאצים ועוזריהם. כל יהודי שלישי – מאחינו ואחיותינו. מפולין ועד הולנד, מגרמניה ועד לוב, מיוון ועד צרפת, נרדפו היהודים, נטבחו, עונו ונרצחו באכזריות. בכל מקום, כל היהודים היו קורבנות; הנאצים ועוזריהם לא עשו כל הבחנה; הם לא הבדילו בין אורחות חיים, תפיסות עולם, או עמדות שונות בתוך עמנו. עבורם היינו עם אחד, ועל כולנו נגזר דין אחד: השמדה, חורבן, כליה.

יש אומות שקמות על אדמה, יש עמים שנבנים מתוך שפה – לנו, העם היהודי, יש גם אדמה וגם שפה, אבל בראשית חיינו – עומדת משפחה. אנחנו נושאים קשר שאינו נתק, ובין כולנו זיקה שאינה פוקעת. מימי אבותינו ואימותינו שצעדו כאן בארץ ישראל, דרך כל הקהילות ועד בתפוצות, ועד ימינו, אנחנו משפחה גדולה ורחבה, הקשורה בהיסטוריה, בשורשים עמוקים, בגורל, ביחוד ובייעוד משותפים. משפחה – שאתם, מדליקי המשואות היקרים – משקפים את עוצמתה, את המשכיותה ואת נצחיותה.

עמנו, שעבר את השואה – הפרק האפל והמתועב ביותר בהיסטוריה האנושית – בחר לא רק לשרוד, אלא לצמוח, ליצור, להיבנות – ולבנות כאן, במקום הזה, בית לאומי על יסודות של תקווה, אמונה וערבות הדדית. בית שהוא נס, פלא פלאים. בית שנבנה בעמל ובדמעות ונקנה במחיר כבד מנשוא, בית הנשען, גם היום, על אותה רוח של משפחה ועל הידיעה הפשוטה – עבור כל מי שחי כאן מכל העדות, האמונות ותפיסות העולם: שאין לנו בית אחר ושאנחנו פה להישאר לנצח.

את הבית הזה אותו בנינו, יש מי שמבקשים להשמיד גם היום. כבר שנתיים וחצי שמדינת ישראל מצויה במלחמה, מאז אותו יום נורא, טבח השבעה באוקטובר. בכל מקום ובכל אתר אליהם אני מגיע, אני רואה את החברה הישראלית, ואת הרוח המפעמת בה. לאורכה ולרוחבה של הארץ, במקלטים, בזירות ההרס, בבתי החולים, בחמ"לים ובמוקדי ההתנדבות – אני רואה את האחריות, הגבורה, המסירות והערבות ההדדית.

 זוהי הרוח שמופיעה בנו כשאנחנו נלחמים ביחד על ביתנו הלאומי היחיד, על מדינתנו האהובה, זו רוחו של עם שבוחר בחיים – וקם. שואג – ומתגבר כארי.  

ולצד זה, בכל רחבי המדינה בשעתה הקשה, אני שומע גם דרישה עמוקה, החוזרת שוב ושוב, שנזכור, שכולנו שותפים בבית הזה, שאנחנו שייכים זה לזה, שאנחנו – משפחה.

ההיסטוריה שבה ומלמדת אותנו את מחירם הכבד של ריבים ופירוד מבית, ומנגד את עוצמתן של ערבות הדדית ואחווה. מתוך הזיכרון הזה, מתוך כל מה שעבר על עמנו, עלינו לומר לעצמנו: משפחה יכולה להתווכח – אך אסור לה להיקרע. עלינו לומר לעצמנו במיוחד היום: לא קמנו מאש המשרפות כדי להישרף באש המריבה.

אזרחיות ואזרחי ישראל, אנו בימים היסטוריים. בשבועות האחרונים, נלחמה מדינת ישראל במשטר האיראני בעוצמה, בשיתוף פעולה יוצא דופן עם צבא ארצות הברית וצבאות נוספים באיזור – וגם בשעה זו כוחותינו פרוסים בלבנון, בעזה, ביהודה ושומרון ובזירות נוספות, קרובות ורחוקות. למערכה הזו יש לצערנו מחירים כבדים, גם בימים האחרונים. אויבינו, לא בוחלים בשום אמצעי כדי להרוג אותנו ולרצוח בנו, אזרחים תמימים, ובכלל זה שיגור טילים כבדי משקל, וטילים המצוידים בפצצות מצרר, על ריכוזי אוכלוסין.

ברגע הקדוש הזה, אני מבקש לפנות אליכם – לכל מי שאיבדו את יקיריהם, לכל מי שנפגעו ונפצעו בגופם או בנפשם: אני רואה אתכם, אני כואב איתכם. אני מבקש לנחם ולחזק אתכם. העם כולו עומד לצידכם, בחיבוק, בדמע ובחיזוק.  

אני מודה מכאן, לכוחות החירום וההצלה וגורמי התמיכה, שעושים עבודה מופלאה במשימה הקדושה של הצלת חיים. עינינו נשואות בתפילה לשלומם ולהצלחתם של חיילי צה"ל וכל כוחות הביטחון באשר הם, העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהינו. בל נשכח, שמונים ואחת שנה אחרי השואה – את מדי האסיר המפוספסים החליפו מדי צה"ל שאותם לובשים – גם הנכדים, הנינים והחימשים, שלכם – שורדי השואה. זוהי זכות עצומה עבורם, להמשיך את דרככם ויחד עם חבריהם – להבטיח את בטחון ישראל.

בעת הזו, אנו עדים לגל גואה של אנטישמיות, שמאיים על יהודים בכל העולם. כנשיא מדינת ישראל אני מבקש להזכיר – העם בישראל ובתפוצות הוא משפחה אחת, שלה גורל אחד משותף. וכשיהודי כלשהו נפגע, במקום כלשהו על פני האדמה, הלב של כולנו מחסיר פעימה.

אני קורא לכל מנהיגי העולם – מילים ריקות לא יכסו על חוסר מעש. זה הזמן למעשים אמיצים. אתם חייבים להילחם באנטישמיות בכל אמצעי ובכל מקום, פן יהיה מאוחר מדי.

אחיותיי ואחיי, אני פוגש שורדות ושורדי שואה כל השנה. בשיחות מרגשות, איתם ועם משפחותיהם וצאצאיהם, אני תמיד אומר להם: אתם מקור השראה לעם ישראל ולעולם כולו. סמל לרוח האדם במלוא עוצמתה – לעמידתה, לכוחה וליכולתה לנצח גם את החשיכה הגדולה מכל. שורדות ושורדי השואה – קמתם מעפר ואפר, פעם אחר פעם בחרתם בחיים – ביצירה, באופטימיות ובאהבה. מכם – אנו שואבים כוח ותקווה.

יבוא יום כדרך כל בשר, שבו לא ייוותר על פני כדור הארץ ולו אדם אחד חי ששרד את השואה. דבר אחד חייב להיות ברור: לעד נזכור, ולעד נמסור הלאה את זיכרון השואה. בשמה של מדינת ישראל – אני נשבע: נמשיך לזכור ולהזכיר, לספר את סיפורכם. נהיה נאמנים לצו שהורשתם לנו – צו האחריות להמשיך ולפעול למען נצח ישראל.

בשנה שעברה, זמן קצר לפני שנפרדנו ממשפחת כפרי, ביקשה מגדה ברץ לומר לנו מסר אחרון. מתוך יגונה העמוק ביותר, ברגעי אבל קשים מנשוא – מגדה, שורדת השואה והסבתא רבתא שכולה, בחרה במסר של תקווה ׳אני ממשיכה להאמין שיהיה פה טוב. אני אולי כבר לא אהיה פה, אבל יהיה פה טוב. אני מאמינה בזה מכל הלב׳ אמרה לנו מגדה. התקווה הזו, האמונה הזו, שהותירה לנו מגדה – איננה רק שלה. זו התקווה שהורשתם לנו אתם – ואת התקווה הזו, את הידיעה הזו – יהודית כל כך, ישראלית כל כך – אנו נושאים עימנו.

בט"ו בשבט האחרון, זכיתי לטעת עץ עם נין אחר של מגדה, עידן, אחיו הצעיר של אסף זכרו לברכה. הבטתי בו וידעתי – שורשי הבית הזה לא ייעקרו לעולם, הבטתי בו וידעתי – שאת תקוותה של מגדה שיהיה פה טוב, אנחנו עוד נגשים. כן, כן, יהיה פה טוב.

יהי זכרם של אחיותינו ואחינו, קורבנות השואה שמור ונצור בלב העם, מדור לדור, ולנצח נצחים.