אסף יקר ואהוב, הנה שבת אלינו. אחרי יותר משנתיים בידי המרצחים. יותר משנתיים מאז אותו בוקר נורא בו נפלת – הבוקר בו הכרזת בקשר, בקור רוח מקפיא, בתוך הטבח, וההרס, התוהו ובוהו, ומהומת האלוהים ששררו בחוץ: "כאן קודקוד מכריז מלחמה".
בצלילות ובלי מורא, הבנת מיד שזוהי מלחמה; וכמו תמיד אצלך, היית הראשון להגיע, לחתור למגע, לשעוט קדימה ולהסתער על האויב. נלחמת בכל הכוח, בחירוף נפש, שכם אל שכם עם פקודיך – תומר וקיריל ז״ל, להצלת חייהם של תושבי קיבוץ נירים וכל תושבי הנגב המערבי; ונפלת יחד איתם – מות גיבורים – בקרב של כוחות האור נגד החושך.
ביום שישי האחרון ביקרתי באותו קיבוץ נירים וציינתי יחד עם החברות והחברים הנפלאים – את שובם הביתה, בהמוניהם. עמדנו שם בדומיה ודמע, ליד המקום בו נפלתם – אתה, תומר וקיריל – ואני חשבתי לעצמי – כמה היית שמח לשמוע שהם שבו הביתה. חשבתי לעצמי – לו רק היית יודע שניצחת בקרב.
הרי על זה בדיוק לחמת – על הבית, על כל מה שהאמנת בו, על כל מה שאהבת כל כך. על הארץ הזאת, על המדינה, על האנשים. על אלון הקטן שנשאר בחמ"ל האוגדה, על ספיר, ואלה, וארבל, ועל כל הילדים והילדות הרכים, האחים והאחיות, האבות והאימהות; על תושבי נירים והנגב המערבי ועל מדינת ישראל כולה.
ספיר האהובה, אילן, קלארה ואיתן יקרים, אלה, אלון וארבל המתוקים, המוני בית ישראל שבאו לכאן – פקודיו ומפקדיו, אהוביו ואוהביו של גיבור ישראל – אלוף משנה אסף חממי ז"ל, "חממי" בפי רעיו לנשק. אמנם לא זכיתי להכיר את אסף בחייו, אבל מאז היוודע דבר נפילתו וחטיפתו – כולנו, כל המדינה, כל העם, למדנו והבנו באיזה אובדן עצום מדובר.
אסף היה איש משפחה אהוב, ומפקד נערץ בעיני פקודיו ומפקדיו כאחד. התרגשתי עד עמקי נשמתי כשרק לאחרונה הגיעה אלי בקשת חנינה של חייל, שאליה צורפה המלצה חמה של מפקדו – אלוף משנה אסף חממי; המלצה שבה – במילים חמות, בהבנה ורגישות עליונה – הוא מבקש להעניק הזדמנות שנייה לפקודו.
אסף חממי סימל – ועדיין מסמל – דור של מפקדים גיבורים, מלח הארץ, לוחמים ללא חת, ערכיים, צנועים, אוהבי אדם ועם. מפקדים שצועדים בראש, שרואים בכך יעוד – לצעוד בראש – ועושים הכל כדי להגן על מדינת ישראל ואזרחיה, גם במחיר חייהם. חממי היה לאגדה, במיוחד בחטיבת גבעתי.
כמילות המנון החטיבה, הוא "חלם גבעתי ונשם גבעתי"; ופעל תמיד ברוח השורה התחתונה והידועה בהמנון הזה: "עם גבעתי הלאה ממשיכים". לכן לא הופתעתי לשמוע שכאשר לוחמי חטיבת גבעתי נכנסו לחאן יונס, מפקד החטיבה אמר להם בפקודת ההתקפה "נפעל ברוח חממי… נילחם כמו שחממי נילחם. בעוז רוח, עם פיקוד מלפנים, ובנחישות". ובאמת, אנחנו זקוקים לעוד ועוד לוחמים ומפקדים, אזרחים ומנהיגים כמו אסף חממי. אלה האנשים שעם ישראל נושא אליהם עיניים – בגאווה, באמונה, בתקווה.
מכובדי – הסיפור של אלוף משנה אסף חממי זיקק – בדמות מופת אחת – את כל סיפור המלחמה של השנתיים האחרונות. מאותו בוקר מר ונמהר של שבעה באוקטובר – עם המחיר הנורא, ועם אינספור סיפורי והגבורה. דרך הציפייה של משפחות רבות כל כך בראשית המלחמה – שקיוו וייחלו במשך שבועות רבים – לקבל תשובה – מה עלה בגורל יקיריהן. ועד השנתיים המייסרות, מלאות הגעגועים והטלטלות – בהן חיכתה משפחת חממי וחיכינו כולנו לחטופים החיים והחללים כאחד.
אתמול, כשהתקשרתי לספיר, התרגשתי עד עומק הלב מכך שכל מה שהיה חשוב לה לדבר עליו איתי היה הבטחת שובם של כל החטופים החללים – לנוף מולדתם. זה רגש וערך כל כך ישראלי, כל כך מקודש. ואכן – המשימה לא הושלמה; והזעקה והדרישה הזו חייבת להדהד – כאן ובכל העולם.
ערך האחריות – ברוחו של אסף חממי – מחייב אותנו, את כולנו, להשיבם הביתה, את כולם. וכמובן האחריות מחייבת אותנו לחקור – לחקור עד היסוד, בכנות וללא מורא, את המחדל וליקוי המאורות של היום הנורא ההוא. כדי שנבטיח – לאור מורשתו של חממי, ולמען עתידנו – ששנית לא עוד.
ספיר, אלה, אלון וארבל, אילן, קלארה, איתן וכל המשפחה – זכינו להכיר אתכם מקרוב בשנתיים האלה – ביחד ולחוד. שוב ושוב התפעמנו מגדלות הנפש שלכם. התרגשנו מהנחישות, האמונה, היופי, האור והתקווה שהמשפחה המרשימה שלכם משקפת; וכמובן מאין-ספור מיזמי הנצחה שמספרים את סיפורו של אסף ומנחילים את מורשתו.
אני יודע שאין דבר שימלא את החלל, שירפא את השבר הגדול, את האובדן, את הכאב הנורא; ובכל זאת – אני מקווה שבסגירת המעגל הזו יש גם מעט נחמה. שלוש פעמים פקד השכול את משפחתכם לאורך הדורות, ואני נושא תפילה שלא תדעו עוד דאבה, צער וכאב. כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל, אני מצדיע לכם, מחבק אתכם, ומרכין ראש בפניכם ביראה ובתודה, ומתחייב שמורשתו של אסף חממי – גיבור ישראל – תהיה תמיד לנגד עינינו וחקוקה בלב הדורות הבאים.
יהי זכרו של אלוף משנה אסף חממי – גיבור ישראל – ברוך ונצור בלב העם לדור דור.
