אני מבקש להתייחס מכאן – מבירת ישראל – למה שקורה בצפון, ולאירוע הקשה שהתרחש היום אחר הצהריים בחורפיש. אני שולח מכאן תפילה להחלמה ורפואה שלמה לפצועים מההתקפה הנפשעת. אני מחבק ומחזק את תושבי הצפון והדרום ואת החיילים והחיילות העומדים על משמר ארצנו ואומר להם: אנחנו איתכם. מדינה שלמה איתכם.
אני פונה מכאן לקהילה הבינלאומית ולמנהיגיה ומדגיש – אי אפשר להישאר אדישים לטרור הזה, מלבנון ובכלל. ישראל מותקפת מדי יום, כבר חודשים ארוכים, על ידי זרועותיה של איראן בלבנון, תוך הפרה בוטה של כל ההסכמים וההחלטות הבינלאומיות.
העולם צריך להתעורר ולהבין שלישראל לא נותרת ברירה אלא להגן על אזרחיה ואין להתפלא כשהיא תעשה זאת בעוצמה ובתקיפות יותר ויותר ואל תבואו בטענות כאשר המצב יצא משליטה!
זה לא הזמן לעמוד מנגד ולתת לאיזור להסלים. צריך לבלום ולעצור את התוקפנות המרושעת הטרוריסטית הזאת.
באוקטובר 1928, – התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ ישראל לרגל הצגתו- פרסם המשורר אביגדור המאירי, מנהל התיאטרון, בעיתון 'דאר היום', את שירו: "ירושלים, ירושלים". את הבית הראשון והבית האחרון, כולכם כנראה מכירים. "מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים אֶשְׁתַּחֲוֶה לָךְ אַפַּיִם. מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם". אלא שלשיר הנפלא הזה, יש בתים נוספים, שהם פחות מוכרים, הבית השני, מרכזו של השיר, הוא בית כואב ונוקב, ואני מצטט: "בְּלֵב בּוֹטֵחַ בָּאתִי הֲלוֹם הָקִים אֶת הֲרִיסוֹתַיִךְ. אַךְ אֵיךְ אֶבְנֶה אֶת בֵּית מִקְדָּשֵׁךְ אִם אֵין שָׁלוֹם בֵּין בָּנַיִךְ? סְפָרַדִּים, אַשְׁכְּנַזִּים, תֵּימָנִים, פָלָשִׁים אוּרְפָלִים וְגוּרְגִ'ים וַחֲרֵדִים וְחוֹפְשִׁים. יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם לֹא זֹאת חָזִיתִי בַּחֲלוֹם! יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם בֵּין בָּנַיִךְ הַשְׁרִי נָא שָׁלוֹם!".
שני מוטיבים כואבים, באים לידי ביטוי בבית הזה. הראשון הוא הפער בין המציאות לחלום. והשני הוא הפילוג הפנימי החריף, ולצידו הכמיהה, העמוקה, לירושלים שתשכין שלום. התקווה הזו – שירושלים הבנויה, עיר השלום, תהיה העיר המאוחדת– "שחוברה לה יחדיו" – מופיעה כבר בתנ"ך. ומוטיב הפער בין החלום למציאות – המופיע בשירו של אביגדור המאירי – הוא גם מוטיב תנכ"י. כך למשל בנבואותיו של ישעיהו – נביא הנחמה – שלא חדל מלנחם את העיר הזו, את ירושלים שלנו, של כולנו, שכנראה מאז ומתמיד הייתה זקוקה למנות רבות של נחמה. וגם היום, ובמיוחד היום, הנחמה והתשועה דרושות לנו – בעת שאנו מבכים את טובי בנותינו ובנינו שנפלו ונרצחו; ובשעה שאחיותינו ואחינו החטופים עדיין מוחזקים בעזה – ואנו זועקים ומתפללים וקוראים בכל כוחנו, מעומק ליבנו – שישובו בנות ובנים לגבולם, ושיתגשמו מילות משורר התהילים: "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ". ואם לחזור לנבואות הנחמה המופלאות של ישעיהו – אני מבקש לקרוא כמה ממילותיהן הנפלאות ביותר: "עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ – מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ – מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָיִם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם".
הפסוקים הללו מרגשים במיוחד היום, ביום ירושלים, אבל כדאי לנו לשאול את עצמנו: מדוע צריך לפנות למבשרת ירושלים – דמות אלגורית נשית, המבשרת על הגאולה – ולומר לה: "הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ"? מדוע פונה אליה הנביא, ואומר בשנית: "הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי"? ממה היא חוששת, עד שאינה מעיזה להרים את קולה? והתשובה לדעתי היא, מפחד האכזבה הטמון במימושו של החלום, מימושה של הגאולה. הפחד שיש בלקיחת הגורל אל הידיים, בקבלת האחריות. וכשאנו מתבוננים על ההיסטוריה אנחנו רואים היטב – העמדה הציונית לא מובנת מאליה. רבים רבים, העדיפו לחלום על ירושלים מרחוק. החלום הרי מושלם, המציאות – כפי שתיאר המאירי – היא תמיד מורכבת וחסרה, אכזרית, מאתגרת ונוקשה. ריבונות יהודית בישראל, ובמיוחד בציון – היא ירושלים, מכילה באופן טבעי בתוכה אתגרים מורכבים, שאותם אנחנו יודעים היטב על בשרנו במיוחד בחודשים האחרונים.
המערכה שאנו נתונים בעיצומה, שהחלה במתקפת טרור אכזרית ונפשעת על יישובי הנגב המערבי; הכתה בכל רחבי הארץ, וגם כאן – בירושלים. עבור אויבנו המלחמה לא הייתה על יישוב כזה או אחר. עבור אוייבנו כפי שהם הכריזו – המלחמה הייתה ועודנה מלחמה על ירושלים; כלומר על שורשינו, על עצם זכותנו לחיות כאן, במדינתנו, ובירתנו הנצחית כבני חורין. ביום הזה אנו זוכרים ומזכירים בהוקרה ובהצדעה את בני ובנות ירושלים, שיצאו להשיב מלחמה שערה. רבים מהם נפלו בשדות הקרב, העקובים מדם. אחד מהם, מגיבוריה של ירושלים שנפלו במערכה, הוא דביר ברזני – בנם של טלי ואביחי ברזני, סגן ראש אגף הביטחון בבית הנשיא. דביר – כמו הוריו ואחיותיו – היה ירושלמי גאה ושורשי ונחוש, מסור בכל ליבו לעם ולמדינה. הוא שיקף את האור הירושלמי שבקע באחת במלחמה הזאת. אור של שליחות, ערבות הדדית והקרבה, אור גנוז של אלפי שנים שהתכנס לרגע אחד היסטורי ומכונן, רגע של מערכה על חיינו וביטחוננו כאן – בציון.
הם לא נלחמו בירושלים. אבל הם נלחמו גם על ירושלים. הם מסרו את נפשם והותירו לנו צו נצחי: נצח ישראל ואחדות ישראל. הלוחמים האלה, צאצאי הלוחמים על ירושלים וגיבורי כל מערכות ישראל, משקפים בגבורתם, כמו הדורות שקדמו להם, כמו הדור שכבש ושחרר את גבעת התחמושת, וכמובן איחד את ירושלים, את אמירתו של הנביא ישעיהו למבשרת ירושלים: למרות האתגרים שיש ושעוד יבואו, למרות כל המהמורות והחששות – האמיני בצדקת הדרך! הרימי בכוח קולך! אל תיראי, אל תחששי לבשר על השיבה אל ירושלים המאוחדת, אל ערש הקיום שלנו. והיום יותר מתמיד! גם כשאתגר הקוממיות והממלכתיות – בירושלים ובכלל – נראה לעיתים קשה מנשוא; הנביא ישעיהו קורא לנו, הלוחמות והלוחמים קוראים לנו: העיר הזאת – היא העיר שלנו; העם הזה – הוא העם שלנו; המדינה הזאת – היא המדינה שלנו. אין לנו אחרים, ולכן עלינו להמשיך לחלום, ולא פחות חשוב – עלינו להגשים; ולהתחייב לעשות הכל ולשמור, כאמור, על נצח ישראל ועל אחדות ישראל. כפי שמסיים המאירי את שירו: "יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם אֲנִי לֹא אָזוּז מִפֹּה! יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ, יָבוֹא!"
משפחות שכולות יקרות, לוחמי העבר והווה. מחירה של התקומה כבד מנשוא, ואיננו שוכחים, ולו לרגע, את מגש הכסף שלנו – את בנותינו ובנינו גיבורי החיל, שרק בזכותם אנו זוכים לחיות כאן – בבירתנו הנצחית והמאוחדת. אתה – שי חרמש היקר והטוב, חברי, דוגמה ומופת לכך- לוחם בקרבות הקשים שאיחדו את ירושלים, משרת ציבור מסור עשרות שנים, איש כפר-עזה – קיבוץ שעבר תופת בשבעה באוקטובר, ואב שכול לעומר – שנהרג באותו יום נורא, כולנו מחבקים ומנחמים אותך. הדברים נכונים כמובן גם לך – שירה רזיאל היקרה, אלמנתו של רב סמל במיל' ידידיה רזיאל – שבשירותו הצבאי לחם בחטיבת ירושלים, ונפל בקרבות השבעה באוקטובר, כחלק מכיתת הכוננות בכרם שלום. וכך גם למשפחות שכולות רבות כל כך, והדואבות כל כך. אין לי אלא לנחמכן – משפחות שכולות אהובות ויקרות, בלשון שבה מנחמים את אחינו בני ישראל את האבלים מימים ימימה: "בבניין ירושלים תנוחמו".
אני מאחל החלמה לפצועים בגוף ובנפש, ומייחל ומתפלל וזועק ופועל להשבת אחיותינו ואחינו החטופים בדחיפות ובמהרה. מימוש מצוות פידיון שבויים הוא שיקוף של המחייב והבסיסי ביותר של הברית העליונה ביותר בין מדינה ואזרחיה; וכמאמר הרמב"ם: מצווה שאין גדולה ממנה. עלינו לא רק לעמוד בברית המחייבת הזו, אלא גם לתמוך לכל אורך הדרך במשפחות החרדות, הדואבות והדואגות ליקיריהן המוחזקים בידי החמאס. ויהי רצון שעוד נשוב ונזכה לא רק לנחם בבניין ירושלים, אלא גם להעלות אותה על ראש שמחתנו.
חג ירושלים שמח, ישראל. לחיי ציון – "משוש תבל". לחיי ירושלים – נשמת ישראל. וכמובן – לחיי הירושלמים.
