כאשר ח’ומייני שב לאיראן בשנת 1979 והוביל את המהפכה האסלאמית, שררה בקרב הנהגת המשטר תחושת אופוריה היסטורית. בעיני מייסדי הרפובליקה האסלאמית, המהלך לא נועד רק להפיל את שלטון השאה, אלא לבסס יציבות שלטונית ארוכת טווח, שליטה מלאה באיראן עצמה, ולהציב מודל מהפכני חדש שישפיע על המזרח התיכון והעולם המוסלמי כולו. איראן נתפסה כחלוץ אידאולוגי, כמרכז כוח דתי־פוליטי שממנו תצא הבשורה האסלאמית המודרנית.
אולם ארבעה עשורים מאוחר יותר, מתברר כי היציבות שעליה התבסס המשטר הייתה במידה רבה יציבות למראית עין. מאז עלייתו של ח’ומייני חוותה איראן לא פחות משמונה גלי התקוממות משמעותיים – מהפגנות הסטודנטים ב־1999, דרך המחאה הירוקה ב־2009, גלי המחאה הכלכליים של 2017–2019, ועד ההתקוממות האזרחית של 2022 תחת הקריאה “נשים, חיים, חופש”. כל גל כזה נבלם בכוח, בדיכוי אלים ובהרג אזרחים, אך עצם חזרתם מלמדת אמת מטרידה: המשטר אינו מצליח לייצר חוזה חברתי יציב עם אזרחיו.
כיום, כ־40 שנה לאחר המהפכה, איראן מצויה בנקודה הגרועה ביותר שלה מבחינה כלכלית וחברתית. קריסת המטבע, אינפלציה דוהרת, מחסור במים ובחשמל, אבטלה גואה ותחושת חנק אזרחית – כל אלו אינן תקלות זמניות, אלא תוצאה מצטברת של כשל ניהולי עמוק ושל העדפת אידאולוגיה קיצונית והתפשטות אזורית על פני רווחת האזרחים. גל המחאה הנוכחי הוא בעל פוטנציאל רב, התפשטותו הההדרגית, הצטרפות הסוחרים ואנשי ביטחון בערי הפריפריה למאבק והצהרות הפיוס של המשטר מהווים סימנים מעוררי תקווה לנפילת המשטר.
אלא שהאמת הקשה ומצערת לגבי איראן היא שבניגוד להרבה דוגמאות אחרות של דיקטטורות שהטילו אימה אזרחית מוחלטת ואז נפלו בבת אחת ברגע שמחסום הפחד של האזרחים ובעיקר החיילים נשבר, הפלת המשטר באיראן כנראה תדרוש מלחמת אזרחים על מלא זאת מהסיבה הפשוטה שעם כל הכבוד לפלח הנפלא של אזרחים איראניים שרוצים חירות, המשטר האסלאמי איננו שולט רק בעזרת כוח ואיומים, אלא במידה רבה על בסיס תמיכה נרחבת מאוד של אזרחים רבים המזדהים איתו באופן מלא.
אלא שכאן יש להוסיף משתנה נוסף: טראמפ מצוי בתקופת “הקטיף”. לאחר שורה של מהלכים שהוא מציג כהצלחות בזירה הבינלאומית, הוא מחפש הישגים נוספים – ואיראן עשויה להיתפס בעיניו כשדה הבא לקטוף בו הצלחות. משטר מוחלש, מחאות פנימיות ולחץ כלכלי הם תנאים מפתים עבור נשיא אמריקני שמבקש להטביע חותם. המהלך הדרמטי של ארצות הברית להוצאתו של ניקולס מדורו מהשלטון בוונצואלה אינו נתפס בטהראן כאירוע רחוק והוא מעניק לעם האיראני תחושה ותקווה שזוהי עת רצון והזדמנות עבור טראמפ לקטוף הצלחה נוספת גם במזרח התיכון ומהוה רוח גבית משמעותית במאבקם.
בתוך כך, נכנס גם הממד הישראלי. החשש בטהראן מהסלמה מול ישראל גבר לאחר פגישתם של בנימין נתניהו ודונלד טראמפ. העיסוק בשיקום מערך הטילים הבליסטיים, לצד תשובותיו המעורפלות של טראמפ בנוגע לאפשרות שישראל תפעל, מייצרים תחושת איום מוחשית.
מנקודת מבט איראנית יתכן כי עימות עם ישראל בעת הזו עשוי דווקא לשרת את המשטר. הסלמה חיצונית יכולה להסיט את הקשב מהרחוב, לאחד שורות, ולמסגר את המחאה כקנוניה זרה. לא מן הנמנע שככל שהלחץ הפנימי יגבר, יטען המשטר שישראל עומדת מאחורי המהומות – ואף ישתמש בכך כתירוץ לירי טילים נרחב לעבר ישראל.
כל זאת מציב את ישראל בדילמה אסטרטגית , מצד אחד אסור לישראל להיקלע לנקודת הפתעה, במיוחד כאשר ההגנה האווירית שלה אינה הרמטית ואינה ערוכה באופן אופטימלי לעומס רב־זירתי מה שמחייב יוזמה ישראלית ותקיפה מקדימה אולם מאידך תקיפה ישראלית עלולה גם לעצור את המומנטום האזרחי האיראני ולפגוע בסיכויי ההפיכה.
ישראל נמצאת אם כן נמצאת בחלון הזדמנויות משמעותי. על ישראל לעקוב בדריכות אחר הפעולות הצבאיות האיראניות על מנת לא למצוא את עצמה מופתעת וליזום תקיפה צבאית כנגד איום הטילים האיראני במידה ואיראן יראו סימנים מובהקים לפתיחה במערכה ובמקביל על ישראל לעקוב אחר פוטנציאל ההצלחה של המתנגדים למשטר ולא להשפיע לרעה על האפשרות שההצלחה תגיע דווקא מבית.
