ישראל יכולה להרשות לעצמה הסכם ביניים כלכלי בין וושינגטון לטהראן – אבל רק כל עוד היא מציבה שלושה קווי יסוד שאינם נתונים למיקוח: עצירת תשתית הגרעין, שמירת החיץ המבצעי בלבנון, וחופש פעולה ישראלי מלא מול כל איום עתידי.
ההסדר המתגבש בין ארצות הברית לאיראן הוא בראש ובראשונה עסקת נוחות כלכלית: הקלה בסנקציות, הגדלת יצוא נפט וגז, וייצוב זמני של שוקי האנרגיה הגלובליים. ההסכם משרת את וושינגטון, מדינות המפרץ, סין ואיראן, שכל אחת מהן מחפשת חמצן כלכלי ויציבות מחירים – אך אינו נוגע בליבת האיום: תוכנית הגרעין והחתירה האיראנית למעמד מדינת סף.
השילוב הזה יוצר פער מובנה בין תחושת הישג דיפלומטי לבין המציאות האסטרטגית: משטר טרור שנשאר מחויב לאסטרטגיה של התשה, הסתרה והפרת התחייבויות, ומערכת בינלאומית שמעדיפה לעתים פתרונות ביניים נוחים על פני הכרעה.
הקו הראשון שחייב להיות ברור הוא היעדר מוחלט של תשתית יצור גרעינית צבאית באיראן, ואי־אחזקה של אורניום מועשר ברמות המאפשרות התקדמות מהירה לפצצה. כל הסכם ביניים שלא כולל פירוק תשתיות הייצור, מנגנוני פיקוח חודרניים ומניעת העשרה – דוחה את הבעיה, לא פותר אותה.
השישים יום הראשונים שלאחר ההסכם הם חלון מבחן: האם המסגרת הכלכלית תתורגם להטלת מגבלות אמיתיות על הגרעין, על פרויקט הטילים ועל תמיכת איראן בשלוחות הטרור ובראשן חיזבאללה, או שמדובר בעוד שלב בהפיכת איראן למדינת סף בלי לשלם על כך מחיר בינלאומי.
הזירה הצפונית היא מבחן ישיר להבנת ההסכם: איראן אינה רק בעיית גרעין, היא בעיית התבססות בשטח – באמצעות חיזבאללה ומיליציות נוספות. לכן הקו האדום השני הוא שמירת החיץ המבצעי מצפון לגבול ישראל, באמצעות המשך פעילות צה"ל בשטח לבנון עד להסרת האיום.
לישראל אין את הפריבילגיה לסגת מגישה התקפית בזירה הזו; כל נסיגה מחיץ הגנה בשטח לבנון תתורגם מיד להעמקת האיום הרקטי, הטילאי והקרקעי על העורף הישראלי, בחסות הכסף והחמצן המדיני שההסכם צפוי להעניק לטהראן.
השותפות האסטרטגית עם ארצות הברית חיונית, והוכיחה עצמה בשנים האחרונות בהישגים מודיעיניים ומבצעיים, בלחץ אפקטיבי על איראן ובניהול מקביל של המערכה בעזה ובחזית הגרעין. אך לצד השותפות הזו חייב להישמר עיקרון יסוד: שום הסכם בינלאומי לא יכול להגביל את חופש הפעולה של ישראל להגן על עצמה מול כל איום מתפתח, בכל זירה ובכל זמן.
המשמעות היא שכל נוסחה שתתקבל, מדינית, כלכלית או ביטחונית, לא תחול על ישראל אם תידרש לפעול צבאית או באמצעים אחרים כדי לסכל התקרבות איראן לגרעין, להתעצמות חיזבאללה או להקמת תשתיות איום חדשות בזירות נוספות.
הדילמה אינה בין דיפלומטיה לכוח צבאי, אלא בשילוב ביניהם מתוך זקיפות קומה אסטרטגית. ישראל חייבת להניח על השולחן שלוש פעולות משלימות: המשך בניין הכוח, חיזוק הבריתות (ובעיקר עם וושינגטון ומדינות האזור), ושימור חופש הפעולה המבצעי – במיוחד בצפון.
הניסיון ההיסטורי מלמד שוויתורים מדורגים לאיראן אינם מרסנים אותה אלא מעודדים אותה לבחון שוב את גבולות המערכת. לכן, שלושת הקווים האדומים – ללא תשתית גרעין ואורניום מועשר, שמירת החיץ ההגנתי בלבנון, וחופש פעולה בלתי מוגבל לישראל – חייבים להיות המצפן הישראלי גם כשהעולם נמשך לפתרונות ביניים נוחים.
