רעיית נשיא המדינה מיכל הרצוג נשאה דברים הערב, יום שני, ט"ז בטבת, 9 בינואר בפרמיירת הסדרה ״יוצאים מן הכלל: נשים תחת אלימות״ של העיתונאי רוני קובן.
רעיית הנשיא פתחה את דבריה ואמרה: ״אלימות נגד נשים היא אחת מבעיות היסוד של החברה האנושית והיא הביטוי הכי מובהק לפער העצום ולחוסר השוויון בין גברים ונשים. לפני קצת יותר מעשר שנים הגדיר ארגון הבריאות העולמי את האלימות נגד נשים ונערות כמגיפה. בשונה ממגיפת הקורונה, לה השכלנו וזכינו למצוא חיסון בתוך שנים ספורות, מגיפת האלימות כלפי נשים היא תופעה עתיקה, מתפשטת, נרחבת. מגיפה איומה שטרם מצאנו לה טיפול יעיל.
לא מזמן נתקלתי בשיר שובר לב של המשורר אלחנן ניר, וכך הוא כותב: "וכבר אמרת לי אני רוצה בת, וחיכית רגע, והפציע הקפל-סוד שבשפה, והחשכת עצמך לרגע ואמרת: אולי, בעצם, בן. הוא לא יצטרך לעטוף עצמו מפחד- גבר הוא לא יברח מכל זרוע נטויה כשילך לו לבד ברחובות בלילה".
כאמא לבנים, קשה שלא להזדעזע עמוקות מהמשוואה שמציב השיר הזה. מההנחה שאולי מוטב לו לאדם להיוולד בן, ולא בת, מאימת האלימות הזאת. אימה חיה, ממשית, רוחשת, גם כאן, בישראל, גם היום, בעיצומה של מאה העשרים ואחת.
תפקידנו כולנו כחברה הוא למצוא דרך להיאבק באלימות הזו – ובעיקר למצוא דרכים למנוע אותה.
יקיריי נשות ואנשי תאגיד השידור, בעשייה שלכם אתם פורצים לא מעט דרכים ומספקים תוכן חשוב ועכשווי, שלפעמים נדמה שרק שידור ציבורי איכותי ועצמאי מסוגל לספק. תודה לכם על כך. טביעת האצבע שלך, רוני יקר, ושל כל צוות "יוצאים מן הכלל" היא טביעת אצבע אנושית, חומלת, ובאותה נשימה – חיונית ובוערת ממש.
אתם מאירים פינות חשוכות מאד פינות שקשה להפנות אליהם מבט, כי הפניית מבט פירושה הכרה בחולי הגדול שפשה בהן. אתם משמיעים את סיפורן של הנפגעות, ומעניקים להן קול ופנים גם כשפניהן מטושטשות, גם כשקולן מעורבל לצרכי הגנה.
עם כל אלה, ועל אף כל אלה, חשוב לי לסיים ולהגיד שאני מאמינה בנו. אני מאמינה שיש לנו תקווה. תקווה שהדור הזה – שבו נשים רבות יותר נלחמות כדי להשמיע קול ולתפוס מקום; שבו גברים רבים יותר מבינים ששוויון וביטחון לנשים ישחרר גם אותם – הדור הזה יוביל את המאבק באלימות נגד נשים, וינצח.״