נשיא המדינה יצחק הרצוג אירח היום, ראשון, כ"ה בניסן, 16 באפריל, את המפגש המסורתי של ״זיכרון בסלון״. באירוע מסר את עדותו השורד אלבר חן (חיון), ניצול שואה מטוניס ששיתף אודות סיפורו האישי, לצד רעייתו ג׳יזל. באירוע נכח דני דיין יו״ר יד ושם, ובני ובנות מכינות קדם צבאיות מכל רחבי הארץ.
בפתח המפגש ביצעו הראל סקעת, גיא מזיג, סיון טלמור ומשה קלוגהפט את השיר ״ילד שלי״ שיצרו במסגרת הפרויקט המוסיקלי ״פסקול שלישי״. בהמשך הופיעו הזמרים והיוצרים קובי אוז ויונתן רזאל עם השיר ״פתאום נושם״ ולסיום ביצע קובי אוז את השיר ״לא היה לנו כלום״, אותו הקדיש לאמו שהגיעה למפגש.
נשיא המדינה פתח את דבריו ואמר: ״ ברוכים הבאים ג'יזל ואלבר, אנחנו שמחים שאתם נמצאים כאן, תודה לכל העוסקים בפרויקט החשוב 'זיכרון בסלון'. מיכל ואני מאוד מתרגשים, השבוע הזה הוא שבוע מאוד חשוב עבור עם ישראל כולו ועבורנו, אנחנו נבקר ביד ושם, בכנסת ולאחר מכן בוורשה לציון 80 שנה למרד גטו ורשה. אני חושב שאין משהו יותר סמלי, יותר מרגש ושיותר מבטא את הניצחון ואת 'משואה לתקומה' מאשר להיות בגטו ורשה לציין זאת יחד עם נשיאי גרמניה ופולין."
על הופעת השיר "ילד שלי" אמר נשיא המדינה: "אין בעיניי דבר יותר מתאים, שמספר את הסיפור של ילדיהם של ניצולי שואה מאשר השיר הזה. מצד שני המשורר כותב ששום דבר לא משתנה, ואנחנו עושים הכל כדי שבכל זאת ההיסטוריה לא תחזור על עצמה. אז אנחנו גם עוסקים בהנצחה של יום הזיכרון, גם בזיכרון החי עם פרויקט זיכרון בסלון וגם בהפקת הלקחים שלנו כאומה."
רעיית הנשיא הוסיפה ואמרה: "זה שבוע מאוד משמעותי, מדהים אותי שבכל שנה מתגלים עוד ועוד סיפורים ואף פעם לא נגיע להכל, אבל משתדלים לשמוע את כולם. אני מברכת אתכם ואת האמנים שלקחו חלק בפרויקט המקסים הזה. בסוף החיים שלנו הם פס-קול אנחנו זוכרים דברים דרך צלילים, מוזיקה ומילים. אני חושבת שלהעשיר את הזיכרון של הדור הצעיר בשירים חדשים שנכתבו על ידי דור צעיר של אמנים, מסמן את ההמשכיות ואת זה שהזיכרון ממשיך וחי אצל כולנו. תודה רבה לכם. זו הייתה פתיחה מרגשת מאוד למפגש."
במהלך המפגש מסר את עדותו אלבר חן (חיון), לצד אשתו ג'יזל וסיפר: "אני היום בן 91, עליתי בשנת 1950 מטוניס, שם הייתה קהילה יהודית גדולה, בילדותי לקחתי חלק בתנועת נוער ציוניות, יחד שאפנו לעלות ארצה. כאשר הייתי בן עשר שיחקתי עם חבריי בשכונה ולפתע שמענו רעש גדול מהשמיים-מטוסים! מטוסים גרמנים גדולים מאוד בטיסה נמוכה, עם צלב קרס עליהם. שני אחיי ואבי גויסו לצבא ונשארתי לבדי עם אמי בבית, באיזה שהוא שלב כבר לא יכלנו לישון בלילה, היינו הולכים לישון עם בגדים ונעליים, שנהיה מוכנים לברוח ולמצוא מחסה. חוסר הידיעה היה רב, ואמי הייתה בוכה ללא הפסקה, לא ידענו מתי ישובו בני משפחתנו. משפחות מוסלמיות ואיטלקיות היו שומרות עלינו, ועל החפצים היקרים שלנו. לאחר המלחמה נסענו לנמל שממנו היינו עתידים להפליג לישראל כמשפחה, הייתי כבר כמעט בן 18. תחילה הפלגנו עד צרפת, ומשם המשכנו לנמל חיפה. הגענו למושב בישראל בתנאים מאד קשים והקמתי יחד עם ג'יזל משפחה."
ג'יזל אשתו שיתפה אודות אחיה: "גם אני גדלתי בטוניס, היו לי שני אחים גדולים ממני, אחי הבכור היה בשליחות בצרפת, לאחר שדיווחו על המיקום שלו לגרמנים הוא נשלח לגרמניה, משם הצליח לברוח פעמיים בדרכים לא דרכים. לבסוף הצליח להגיע למשפחה צרפתית שסייעה לו, ובעזרתה הגיעה בחזרה לטוניס."
