כולנו מכירים את ההרגשה המשונה הזאת – מדי פעם אנחנו נחשפים לתופעה כלשהיא, קונצרט, הופעה הצגה או כל אירוע תרבותי אחר . אנחנו נהנים, מבלים, ואפילו מתפעלים, אבל בתוך כל הבליל האדיר הזה של עונג ורגשות, מחלחלת לה הרגשה מוזרה ולא נעימה של משהו שחסר, משהו שמפריע לקתרזיס שמדגדג בנימי הנפש.
לי זה קרה במוצ"ש האחרונה בשעה שצפיתי בהופעתה של הזמרת עדינה פלדמן במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. עדינה הקדישה את ההופעה לנשים, לרגל יום האשה הבינלאומי שחל היום (יום שני). "קולאז' של אשה" כך נקרא המופע. לא ידעתי למה לצפות מכיון שלא הכרתי את עדינה עד אז ולא שמעתי אותה שרה מעולם. אבל מה שקרה על הבמה היתה הפתעה צרופה של מבצעת מדהימה, שנתה שואו פנטסטי ומיגנטה את הצופים. וואו זאת היתה התגובה שלי בתוכי, מה זה? איך לא שמעתי אותה עד היום?
באולם הקטן והאינטימי של מוזיאון ארצות המקרא שמתאים בול להופעות מהסוג הזה, עדינה הרגישה כמו בבית. חוש ההומור של קטעי הקישור השתלב נפלא ביכולת הוירטאוזית הוואקלית, היא ידעה לאזן בין המלל והשירה ועשתה שימוש מדוייק ונקי בקול האיכותי ושלה שהוא בעל מנעד רחב שמאפשר לה לשחק בטונים, לעלות ולרדת כמעט בחופשיות ולהתאים עצמה לכל גוון של זמרת שאת שיריה היא השמיע.
ושלא יחשבו הגולשים כי מדובר במה בכך, מכיון שאת קולאז' של אשה מאכלסים שירים של באמת, אבל באמת הגדולות ביותר: מברברה סטרייסנד, דרך שירלי בייסי, קרול קינג, אלה פיצ'ארלד ובילי הולידיי ועוד ועוד. לו עצמת עיניים, היית הצופה חושב לרגע כי האורגינליות עומדות על הבמה. כיון שעדינה הצליחה להעניק לקולה את הגוון הייחודי של הזמרות הללו עד כי נדמה שאכן ברברה היא שעומדת על הבמה ושרה או קרול קינג, או ג'ודי גארלנד שאגב הביצוע הנפלא של "מעבר לקשת בענן" מתוך "הקוסם מארץ אוז" הוכיח לצופים כי עומדת לפניהם זמרת איכותית שמצליחה לשלב את הסיפור המרתק של הזמרות הגדולות עם סיפור חייה שלה.
אז מדוע התחושה הלא טובה עליה סיפרתי בתחילה מחלחלת פנימה? בתום המופע, כשמקבץ הרגשות שקע, הבנתי שמדובר ברגשות תיסכול. שלי כמובן. מצאתי את עצמי מהרהר על כך שאיך זה יכול להיות שזמרת נפלאה כל כך עם קול איכותי ששנים לא שמעתי כזה, לא נמצאת בפריים טיים של המוסיקה. את עדינה לא שמעתי בגל"צ או גלגל"צ, לא ראיתי אותה בתוכניות הפריים טיים של ערוץ 10 וערוץ 2, למרות שהיא מרבה להופיע ועמדה על בימת הקרנגי הול בניו יורק ותיאטרון ירושלים.
השאלה שעולה תמיד האם מדובר במזל? בטיימינג גרוע? או מחסור במרפקים נוקשים כדי לפלס את הדרך? השאלה כנראה תישאר פתוחה מכיון שאין לכך תשובה חד משמעית. מה שכן, במדינה ים תיכונית, שבה המוסיקה המזרחית הפכה למיין סטרים, לא בטוח שלזמרות ברמה של עדינה יהיה מקום בקידמת הבמה.
לעדינה עצמה שמודעת לעניין זה מפריע אבל היא אומרת: "אני חיה עם זה, אני מתמקדת בדברים שאני אוהבת ועושה ואני מאמינה שבסופו של דבר תקרת הזכוכית הזאת תיפרץ". עדינה ילידת ניו יורק מודעת גם למצבה הייחודי של להיות קרועה בין שני עולמות "אני כמו צמח בר" היא מרגישה שייכת לשם ולכאן, כישראלית ואמא לחייל אבל מרגישה גם קצת לא פה ולא שם. היא בעלת תואר שני במחול מאוניברסיטת ניו יורק שרה על הבימות מילדותה. את המופע "קולאז' של אשה" היא הקדישה לנשים הגדולות מהחיים כמי שחיה יום יום את הקושי להיות אשה, לעסוק לדבריה במגוון המטלות של להיות רעיה, אם ואשת קריירה. עדינה היא הדוגמה לאיך אפשר להיות סופרוומן, עם קול אלוהי.
בקולאז' של אשה משתלבים נפלא גם חברי להקתה של עדינה: רנקו ריכטמן המנהל המוסיקלי ונגן הקלידים, אליחן אברמוב הגיטריסט, שי פסטרנק המתופף, גיא תדמור בגיטרה בס ושימרית רבי המקסימה כזמרת מלווה שהשלימה את הספקטרום הוואקלי של עדינה בתיאום רב. לרוץ ולראות.
