נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל השתתפו היום, בטקס האזכרה לחללי מלחמת יום הכיפורים.
״אני מרגיש טוב, לא חסר לי מאומה. רק נמצאים קצת במתח, אבל אל דאגה. אני אחזור בריא ושלם". כך כתב סמל אליהו אלימלך, לוחם בחיל התותחנים, במכתבו למשפחתו, ב–19 באוקטובר 1973. באותו יום, אפשר היה כבר לראות את תחילת סיומה של המלחמה. יומיים אחר כך, ב–21 באוקטובר, כ"ה בתשרי תשל"ד, נהרג אלי, בהפגזת קטיושות, ליד הגשר שעל תעלת סואץ. הגלויה שכתב הגיעה למשפחתו בשעה שזו ישבה כבר שבעה. סיפורו של סמל אלי אלימלך הוא סיפור אחד מיני אלפי הסיפורים של חללי מלחמת יום כיפור, הגיבורים שבגיבורים, היפים שביפים, הטובים שבטובים.
אלה שעצרו את האויב בגופם, הסתערו, הובילו, הגנו, הלכו בראש, ולא שבו הביתה משדה הקרב. הם שנשארו לנצח צעירים. מלאי תקוות וחלומות. מלאי חיים! הם, שהותירו חלל, בליבכן משפחות אהובות, כמו בלבך תמי שלח היקרה, יושבת ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, ובלב משפחתך, כשאהוד שלך, מפקד טייסת חיל האוויר, נהרג ביומה הרביעי של המלחמה. הם שהותירו חלל בלב האומה כולה. חלל של דור לוחמים שלם.
מכובדי, מלחמת יום הכיפורים טלטלה את מדינת ישראל. היא הרעידה את החברה הישראלית והייתה לחוויה המעצבת של דור שלם. 11 משפחות בשכונה הקטנה בה גדלתי בתל אביב קברו את בניהן במלחמה. בכל שנה, בטקס השכונתי, בערבו של יום הזיכרון לחללי צה"ל, רצף שמות חללי מלחמת יום הכיפורים הדהד באוזניי כמכת בכורות. שכנים וחברים שלנו, האחים של חבריי הטובים ביותר. החברים הטובים ביותר של אחי.
דור שלם של צעירים ספג מכה אנושה. שבר גדול עבר על כולנו, והפצע לעולם לא יגליד באמת. מול עוצמת ההפתעה, מול כשלון ההתרעה וההרתעה, מול האיום האמיתי והממשי על קיומה של מדינת ישראל באותם ימים נוראים – עמדו לנו מסירות הנפש, אומץ הלב, היוזמה, הדבקות במשימה, ההקרבה, תחושת השליחות בשם העם והמולדת, גבורתם ועוז רוחם הבלתי נשכחים של לוחמים ומפקדים שהפכו את הקערה על פיה והובילו אותנו לניצחון מדהים כנגד כל הסיכויים. הישועה במלחמת יום הכיפורים לא צמחה יש מאין. היא נקנתה בדם. דם רב מאוד. דם הבנים שלא שבו, ואלו הנושאים עדיין בגופם ובנפשם את צלקות המלחמה.
יקיריי, בשנה הבאה נציין יובל שנים למלחמה הארורה ההיא. רבים מלקחיה של מלחמת יום הכיפורים עדיין רלוונטיים לחיינו אנו, בדור הזה. לקח אחד נוגע להיערכות למלחמה: מדינת ישראל צריכה ומחויבת להיות ערוכה ומוכנה תמיד – לכול תרחיש ולכול מערכה; להקפיד על מודיעין איכותי, משולב ומגוון, לבחון את עצמנו שוב ושוב; לא להתעלם מחשרת ענני מלחמה ומסימנים מעידים ולא לשקוט אף פעם על זרי הדפנה. תמיד נגן על עצמנו בעצמנו, בכל דרך, בכל זמן, בכל מקום. בעוצמה, בנחישות, באמונה בצדקת הדרך.
לקח שני, ולא פחות חשוב, הוא לא להתעלם גם מסימני שלום. יותר ויותר ספרים ומחקרים מאמתים את הסברה שנשיא מצרים אנואר א-סאדאת שלח מסרי שלום, שנים וחודשים לפני שפנה למלחמה. השנה קראתי בעניין רב את ספרו של הדיפלומט והשגריר מרטין אינדיק: "Master of the Game" העוסק במשא ומתן להסדרי הביניים עם מצרים וסוריה בעקבות המלחמה, משא ומתן שנמשך כמעט שנתיים.
הספר מצביע על מסריו של נשיא מצרים אנואר א-סאדאת, הנוגעים לרצונו בתהליך שלום עם ישראל בשנים שקדמו למלחמה. בהיבט ההיסטורי חשוב תמיד לשאול האם לא טחו עינינו מראות – לא רק את המלחמה המתקרבת אלא גם את הושטת היד לשלום. בעיניי, בראייה היסטורית, לא ניתן להתבונן על מלחמת יום הכיפורים במנותק מהסכם השלום עם מצרים, שהיא הייתה מנוע משמעותי שלו.
דעו לכן, משפחות אהובות, שגבורתם והקרבתם של הבנים הביאה עמה גם את השלום. שלום שנראה כמעט דימיוני עד אז, שלום שאותו חרטנו על דגלנו. ההסכם עם מצרים – הסכם אמיץ, שהובל בידי מנהיגים אמיצים – הביא תקווה, וסלל דרך חדשה, שאת פירותיה המשכנו לראות מהסכם השלום עם ירדן, ועד להסכמי אברהם שהזניקו אותנו דרמטית להשתלבות במרחב, דבר שלא ניתן היה לדמיין באותם ימי מלחמה אפלים.
משפחות יקרות, אני פוגש אתכם לאורך השנים; אימהות ואבות שרבים מהם כבר אינם איתנו, אחיות ואחים, ילדים ורעיות. מיכל – שהדוד שלה תת-אלוף זוריק לב נהרג במלחמת יום הכיפורים והוא הנעדר הבכיר ביותר ממערכות ישראל – ואני פוגשים כל העת גם לוחמים הנושאים בגופם ובנפשם יום יום את צלקות המלחמה ומוראותיה.
את כולכם, באתי לחבק היום – את המשפחה המורחבת של גיבורי ישראל. באתי לכאן, להיכל הזיכרון הלאומי בהר הרצל, בירושלים – בירתנו הנצחית, כדי להזכיר בתודה, בהוקרה, ובהצדעה, כי האומה לא שוכחת את הקורבן הנורא שלכם ושלה, ולא שוכחת את הצווים הנצחיים – צו החיים צו תקומת ישראל ובניינה, צו ההגנה על ביטחוננו וצו החתירה הבלתי מתפשרת לשלום.
משפחות אהובות ויקרות, מכובדי, כשקיבלו בני משפחתו של השיריונר יזהר חופשי, את חפציו, לאחר נפילתו ברמת הגולן – בקרבות ההתשה העזים של תום מלחמת יום הכיפורים, הם מצאו שיר שכתב, שירו האחרון, ובו כתוב כך: "מתי יבוא זה היום, היום בו יתגשם החלום – החלום על תצפית השלום. הרי מה הביאנו הלום אם לא חלום השלום". כך כתב. יהי זכרם של חללי מלחמת יום כיפור ברוך וצרור בליבנו לעד.״
