נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים היום, יום חמישי, כ"ז באייר, 18 במאי, בטקס האזכרה הממלכתי לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.
מצורפים דברי הנשיא במלואם:
"אחיותיי ואחיי, כבכל שנה אנו מתכנסים לכאן, אל ההר הקדוש הזה, הר הזיכרון של מדינת ישראל. ההר הזה שמספר את סיפורה של מדינת ישראל ואת הסיפור של כולנו, הר שיש בו כאב ותקווה, הר בו טמון העבר המאחד ובו משתקף העתיד המלכד, הר שהוא חלק מהמסע של כולנו. המסע אל ההר, אל ציון, לא החל היום. מאות שנים נהגו בני קהילת ביתא ישראל לעלות אל ההר הגבוה ביותר באתיופיה כשאבנים וספרי הקודש על גבם, קוראים בספר התורה ונושאים עיניהם אל עבר ארץ ישראל, אל עבר ירושלים והר המוריה.
במסכת ברכות קבעו לנו חכמינו שהעומד בחוץ לארץ מכוון את ליבו כנגד ארץ ישראל, וכך בכל מקום ומקום "ונמצאו כל ישראל מכוונים את ליבם למקום אחד". העמידה על ראש ההר, המבט קדימה אל עתיד משותף, והלבבות הרבים שפעמו בכיוון אחד הוא מה שאיחד את הקהילה היהודית באתיופיה והוא מה שיכול וצריך להוביל את כולנו במסענו המשותף.
יקירותיי ויקיריי, בנות ובני המשפחות, קהל נכבד, במסע הזה אל עבר ראש ההר שילמתם אתם מחיר כבד מאוד. היציאה למסע הארוך לוותה באמונה גדולה בצדקת הדרך ואמונה זו עזרה במעט להסתיר את הסכנות הגדולות: הליכה במדינה עוינת, הליכה במדבר גדול ונורא, הליכה ברגעים של אי ודאות. את המסע המסוכן הזה הובילה מנהיגות, מנהיגות אמת – הקייסים ומנהיגי העדה שידעו לעורר את הקריאה "הננו ועלינו", המלווה את העם היהודי ממדבר סיני ועד מדבר סודן.
את המסע המסוכן הזה הוביל הלב הפועם – הכמיהה הבלתי פוסקת לשוב לציון, הגעגועים בני אלפי השנים לירושלים – ירוסלם, האמונה בצעד המשותף ואהבה עצומה לארץ ישראל. כל צעד במסע הארוך הזה היה מלווה גם בכאב, בפרידה מאמהות ואבות, מאחים ואחיות, מילדים קטנים בדרך, ממשפחה וחברים.
יקירי בני הקהילה, מדינת ישראל כולה מתייחדת היום עם יקיריה, יוצאי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל שלא זכו לראות בעיניהם את החלום, שלא זכו להגיע אל ראש ההר, אלו שהתפללו, שחלמו ויצאו למסע אבל סיימו אותו לצערנו ובכאבנו מוקדם מדי, ובמחיר כבד מדי. אנו כואבים היום את כאבכן, כאב המשפחות שחוצה כמעט את כל ציבור יוצאי אתיופיה שגם בחלוף השנים עדיין צורב ואין לו רפואה. אנו בוכים היום על יקיריכם שאבדו בטרם הספיקו להשלים את המסע וכואבים את החלל הגדול שהותירו בקרבכם ובקרב החברה הישראלית כולה.
היום, על ההר הזה אני מבקש להזכיר את קריאתו של הנביא ישעיהו: "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם". אנו זוכרים את הנופלים ומתוך הכאב מבקשים גם לספר את סיפורם. אנו מבקשים לספר על הגבורה, על העוצמות ועל התרבות ענפה, על אהבת ישראל.
אנו מבקשים להעלות על נס את זהותה של הקהילה האתיופית, את שורשיה ותורתה העמוקה שהם חלק בלתי נפרד מהסיפור היהודי והישראלי של כולנו. המסע שלכם, ומסע הנופלים שלא הושלם הם חלק מהמסע של כולנו ואותו חובה עלינו לספר. כדבריו של קס אבא אלמנך פלקה: "מי שרוצה לחנך דור חדש וצעיר חייב לדעת את שמות אבותיו ואבות אבותיו. מחנך שאינו זוכר את אבותיו לא יוכל להשפיע על תלמידיו". זו חובתנו, זו זכותנו ומשימתנו היום יותר מאי פעם. יהי זכרם של הנספים והנספות במסע ההעפלה הארוך מאתיופיה לישראל, ברוך ונצור בליבנו לעד."
