נשיא המדינה יצחק הרצוג אירח בבית הנשיא היום, יום ראשון, ט״ז באדר, 16 במרץ, ארוחה לשבירת צום הרמדאן (איפטאר) בה השתתפו מנהיגים ואנשי ציבור מהחברה הערבית בישראל.
מצורפים דברי נשיא המדינה במלואם:
מיכל ואני שמחים ונרגשים לארח אתכם היום בארוחת האפטאר המסורתית של בית הנשיא, זה אחד האירועים החשובים והיקרים ללבי – בכל לוחות השנה. הַאדַ'א 'לְבֵּיְת – בֵּית רָאִיס אַלְדַווּלָה – הוּאֵ בֵּית אלמוּזְ'תָמֵעָ אלאִיסְרָאִילִי: בַּיְתִי, הוא בַּיְתְכּוּם ג'מיען. אהלן וסהלן, אלדְ'יוּף אלאַעְזַאאְ, אהלן רמדאן! יא שהר אלח'יר יא שהא אליחסאן. בכל שנה, חודש רמדאן מביא עמו שני ציוויים משלימים. מצד אחד, במשך ימי הרמדאן, כל המאמינים נדרשים להתכנס אל עצמם, ולקיים את מצוות הצום הקדושה: לעצור מהשגרה, להביט פנימה, ולערוך חשבון נפש עצמאי.
ולצד זאת, כשהשמש שוקעת על כל אחד מימי הצום הארוכים, כולם מתכנסים – כמונו, הערב – לסעודה משותפת; שאחריה הרחובות מתמלאים בהמוני בני אדם, בצבעים, בקולות ובריחות המיוחדים והצבעים הנפלאים של הרמדאן, בשיר משותף – של אחווה ושל אמונה. וכך גם אנחנו, בערב הזה, נדרשים לקיים את שני חלקי המצווה: אנחנו יושבים וסועדים יחדיו, ומחדשים את ברית השותפות ביננו; ואנחנו גם שואלים את עצמנו: איך יכולנו, ואיך נוכל להיות טובים יותר – ביחד. והדברים שנאמרו לפני מאתגרים אותנו מאוד.
מכובדיי, בשנתיים האחרונות, בצל המלחמה הקשה והמורכבת – שכולנו כואבים אותה ושאנחנו מייחלים, מתפללים וזועקים לשובם של אחינו החטופים ומתפללים שיבואו ימים של שקט, שלווה, שלום וביטחון לכולנו – כפי שנאמר במקביל- משתוללת גם בקרבנו מגיפה עקובה מדם שמטילה אימה וגובה את חייהם של מאות ישראליות וישראלים – קרבנות הפשיעה הגואה ברחוב הערבי.
ד"ר עבדאללה עווד ממזרעה הספיק להשלים את הסטאז', אחרי שנים ארוכות של לימודי רפואה, והתחיל לעבוד בתחום האהוב עליו. הוא היה אמור לחגוג את הרמדאן, השנה, עם אשתו סמאח, בבית החדש שבנו יחדיו, כשעבריינים נכנסו אל קופת החולים, בה הוא עבד, ורצחו אותו בדם קר לעיני מטופליו. גם ג'ואד יאסין, בן 17 מטמרה, לא יחגוג את הרמדאן עם משפחתו. ג'ואד, תלמיד מצטיין, שקט ואהוב על הבריות, הספיק לבקר באוניברסיטת תל אביב ולספר לאביו, בעיניים נוצצות, שהוא מתכנן ללמוד בה. עד היום לא ברור מה הרקע שהביא למותו של ג'ואד בכדורי רובה, ברכבו, ולגדיעת חלומותיה של המשפחה כולה.
זיאד אבו מוך, בן 42, מנהל בית ספר נערץ בבאקה אלגרביה, לא יוביל את אלף תלמידיו בחודש הרמדאן הזה, ולא יחגוג עם משפחתו ושלושת ילדיו. הוא נרצח בפיצוץ של מטען חבלה שהוצמד לרכבו – בידי עבריינים רוצחים פושעים. גם שלושת ילדיה של רואיה שעבאן, בת 24 מלוד, לא יזכו לחגוג את הרמדאן הזה עם אמם. היא מצטרפת לסטטיסטיקה המחרידה, המקוממת, המבהילה של רצח נשים בישראל בכלל– ובחברה הערבית בפרט.
זה זמן רב, רב מדי, שהפשיעה והאלימות משתוללת ברחוב הערבי. המציאות המבהילה הזאת, שאין לה אח ורע בעולם כולו מבחינת הסטטיסטיקה, לא רק מחריבה עולמות שלמים, משפחות שלמות, היא גם שודדת את חלומותיהם של דור שלם של ישראלים צעירים כפי שנאמר כאן. שחיים במציאות של היעדר ביטחון אישי בחברה מתפקדת.
בשנתיים האחרונות, בוודאי אחרי האירועים המחרידים של שבעה באוקטובר, החברה הישראלית – יהודים וערבים כאחד – הפגינה ערבות הדדית בלתי רגילה, חוצת דתות, אמונות, אורחות חיים והשקפות. זה הבסיס, הרצון לחיים משותפים, פגשתי פה את כולם ואני מקווה לבקר את כולכם. זה הבסיס לחוזה החברתי הישראלי וההבטחה לילדינו שזו חייבת להיות תכנית העבודה הישראלית. האחריות של מדינת ישראל כלפי אזרחיה מחייבת אותנו ויש פה הרבה עובדי מדינה שעוסקים בנושא הזה.
מחייבת אותנו להציב את המאבק בפשיעה המאורגנת, כיעד לאומי ראשון במעלה. להילחם בנשק הבלתי חוקי, באלימות הגואה, בארגוני הפשע בחברה הערבית. ושיהיה ברור, כפי שגם נאמר: האחריות על המאבק בפשיעה והשלטת שלטון החוק, היא של מדינת ישראל של כל רשויותיה וזרועותיה – משטרת ישראל, הפרקליטות, כלל גורמי אכפת החוק, גופי החינוך והרווחה ויש פה גם הרבה מאוד נציגים של החברה הישראלית שתורמת ותורמים כל הזמן. ולצד זאת, אנחנו צריכים לראות איך אנחנו האזרחים מסייעים במלחמה הזאת. אני מודיע לכם– דלתי פתוחה לכל רעיון, לכל הצעה, לכל יוזמה לקידום המלחמה הזו כדי למגר את התופעה הזאת.
החברה הישראלית בורכה במגוון יוצא דופן של קבוצות וקהילות ואזרחיות ואזרחי ישראל המוסלמים הם חלק בלתי נפרד מהמכלול המופלא הזה, בשר מבשרה של מדינת ישראל, מעתידה של מדינת ישראל והיא גורם מאוד משמעותי בחברה הישראלית. עלינו לעשות הכל כדי לשמור עליהם – עליכם, עלינו.
מי ייתן שנשכיל להמשיך ולהעמיק את ברית השותפות הישראלית. מי ייתן שנשכיל להדגיש, אל מול קולות השנאה והקיצוניות, שאין שנאה בין בני אברהם. מי ייתן שהרמדאן הזה, חודש האחווה, הצדקה והחסד, יבשר את העמקת השותפות בין הכוחות המתונים באזור, את חזרת כלל החטופים הכי מהר הביתה, את קץ שפיכות הדמים – בארצנו ובמזרח התיכון כולו. אני חולם ותמיד אחלום על הרגע שיגיע השלום ואנחנו חייבים להביא אותו. אורחות ואורחים יקרים, תודה רבה שכיבדתם אותנו כאן הערב. כול עאם ואנתום בח'יר – רמדאן כרים.
