משפט ההיסטוריה/ שני בכר אזולאי;
"דין גונב מאסר 5 שנים"
נפתח הדיון ונסגר הדיון באותו המשפט.
כל הצאצאים עומדים להביע בוגדנות כלפי משפחתם.
העתיד, הוא הבכור, הסיט את כולם כנגד האם.
לא הגיוני שלקוחותיה של ההיסטוריה לא בוחרים את משך הקיום שלה.
ההווה, שחיפש את זהותו, נגרר אחר אחיו הבכור לדיון ההוכחות המזוויע. אף על פי שלא הייתה ראייה נסיבתית לכך שהלקוחות אינם מרוצים מפאת תפקודו.
העבר הצעיר השתולל. כל ההתרחשויות נמצאות בו ולכן הוא מרכז את מרב התלונות, עד מפתח
שיכריע באחריות שילוחית כולה.
הדיון נפתח.
ההיסטוריה עמדה על שולחן הדיונים, העיניים שנישאו אליה גרמו לה לחוש איך להיות חלק
מהיסטוריה גדולה יותר.
"היסטוריה יקרה- התכנסנו כאן לדון בגניבת דעת. רבים האנשים שעמדו למשפט בעוונך ורבים האנשים שסיבכו את עולמם הפנימי בשל העולם החיצוני שאת מייצגת. קיים יסוד סביר כי פרוטוקול דיון זה לעולם לא יקרא על ידי איש. הוא יעלה עובש בארון הפרוטוקולים הרצחני אשר נגדע מין היסוד בשל כל קשר למציאות. אך את, בתור המציאות, תאלצי לתת גם על זה דין וחשבון.
דיון זה הוא דיון ראווה בשל היות המשפט לא שיפוטי. קרי, היום אנחנו נאחד נקודות מבט.
נסתכל עליך כפי שאת מסתכלת עלינו, או לפחות נתיימר לכך.
משפט ההיסטוריה ייזכר לעד כנטול כל תפקידים משפטיים. משפט הוא איחוד נקודות מבט. הוא הבנה שכל נקודת מבט שאימצתי לעצמי היא עבור האחר. הכל התחיל כשההיסטוריה ניסתה להפריד את נקודות המבט שלה מהדרך שבני האדם תופשים את המציאות."
שופט ההיסטוריה היה האלוהים שעל פני האדמה.
עין אחד, מבט אחד, הוא בהחלט הסיבה להעלות אלוהים על פני האדמה.
