"ההיסטוריה הכלכלית מלמדת שלרוב תגובת הפיקוח על הבנקים למשברים פיננסיים הייתה איטית ומחיר החילוץ גולגל לממשלה כך שהפיקוח לא הפיק תועלת ממיקומו בבנק ישראל", טוען פרופ' אבי בן בסט מרצה בכיר במרכז ללימודים אקדמיים ולשעבר מנכ"ל משרד האוצר בנייר עמדה שגיבש לקראת כנס בנושא הרגולציה.
הפיקוח לטענת בן בסט היה מודע לויסות מניות הבנקים כבר ב- 1978 והמשבר פרץ ב – 1983. תגובה איטית הייתה גם במקרים של בנק צפון אמריקה והבנק לפיתוח התעשייה. במשבר הקיבוצים הפיקוח היה מודע למשבר ב – 1985 אך לא פעל תקופה ארוכה וכך חלקו של הציבור בהסדר מומן ע"י האוצר. בנק ישראל והפיקוח פעלו במהירות במקרה בודד של הבנק למסחר בשנת 2002.
הפיקוח לדבר בן בסט לא הפיק תועלת ממיקומו בבנק ישראל בניהול משברים פיננסיים. מעמדו של הפיקוח איתן וגם רשויות פיקוח שמחוץ לבנק (הגבלים, ניירות ערך) הוכיחו איתנות רבה לכן טוב יהיה אם הפיקוח לא יהיה כפוף לבנק ישראל. פרופ' בן בסט מציין שאיחוד כל רשויות הפיקוח (למעט רשות ההגבלים) יכול להוות פתרון סביר. במיוחד כשפיקוח מאוחד נהנה מראייה כוללת בעידן של קונגלומרטים פיננסיים וצורך במיקוד האחריות ובמציאת הדרך היעילה למימוש שינויים בהסדרה. לדברי אנשי המרכז ללימודים אקדמיים ופרופ' בן בסט המגמה כיום בעולם ובמיוחד במדינות המפותחות היא להפריד את הפיקוח על הבנקים מהבנק המרכזי, ומגמה זו הולכת ומתרחבת.
בן בסט סבור ששכר המנהלים הבכירים בבנקים גבוה מדי ואינו משקף את תרומתם השולית לערך החברה. לדבריו נקודת המבט של מנהלים רבים היא קצרת טווח. במצב זה מנהלים עלולים לקחת סיכון גבוה מהרצוי כדי להציג רווח ולקבל תמריצים. סיכון כזה עלול להתגלות אחר כך כבעיה שתפגע ברווחיות ואז איש מהמנהלים לא ישלם קנס.
בעיני פרופ' בן בסט חמורה שיטת התמריצים הלא סימטרית בונוסים להצלחות אך העדר קנסות לכישלונות. יש לאסור תמריצים לא סימטריים או להעניקם רק על בסיס הצלחות ארוכות טווח ולא שנתיות סבור בן בסט.