בשבת שמחת תורה תשפ״ד, שבעה באוקטובר 2023, עמדה להתקיים באופקים חגיגה משפחתית מאושרת, לרגל שמחת ברית המילה לנכדם של משה ואביטל בן פורת. הם הגיעו לשם כך לאופקים, יחד עם משפחתם, מטבריה – עיר מגוריהם; ושהו בדירה ברחוב החיטה בעיר. משה התעתד להיות הסנדק בברית של נכדו, ולכן מיהר לצאת עם בוקר, כשהוא לבוש בבגדי חג, פניו מאירות וליבו מלא הודיה ושמחה – לעבר בית הכנסת.
מיד כשפתח את הדלת לעבר הרחוב, מחבלי חמאס ארורים, מלאי שנאה ותאבי רצח, כיוונו אליו את נשקם וירו בו. הוא התמוטט בפתח הבית ונהרג. רעייתו אביטל, אהבת חייו עשרות בשנים, שהשתהתה לרגע-קט בתוך הבית לפני שהצטרפה אליו בצעידה לבית הכנסת, שמעה את הזעקות ואת היריות, רצה אליו, והייתה עדה לאימה ולזוועה.
לנוכח האסון הנורא והכאב המפלח, אביטל הייתה בדילמה קורעת לב. ודווקא שם – ברגע שבו המחול הפך למספד, והחג הפך לשבר – אביטל קיבלה החלטה. החלטה אמיצה. מלאת אמונה. מלאת נחישות. בלב השבר והמשבר, בתוך הכאב העצום, היא בחרה לדבוק בכל מאודה, בכל כוחותיה – בחיים; ויצאה לעבר בית הכנסת. אביטל גמרה אומר: לא לספר על דבר הירצחו של משה לאיש מבאי הברית. להרים את ראשה ולגונן בכל כוחה על קיום שמחת הברית, מבלי שאיש ידע שמשה, ראש המשפחה, הבעל, האבא והסבא, איננו בין החיים.
למשפחה הדואגת היא סיפרה שמשה נפצע, ושהוא מקבל טיפול. בכוחות נפש בלתי-נתפסים, היא עמדה שם, שומרת, בלב קרוע ובגו זקוף. וכך, במקלט בית הכנסת, כשאביו ואמו של הרך הנולד, והמשפחה כולה – לא מודעים למצבו של סבא משה, כשהעיר אופקים וכל המדינה עוברות מתקפה נוראית, התקיימה ברית המילה שלוותה בתפילה עמוקה, קורעת שערי שמים.
לפני כחודש, פגשנו מיכל ואני, את אביטל בטבריה. אישה מרשימה, מאמינה, שקטה, מעוררת השראה. נושאת את משפחתה בעומק הטראומה והכאב. היא סיפרה לנו על משה – איש של אהבת עם ישראל וארץ ישראל; איש שאחדות ישראל עמדה בראש מעייניו כל העת. היא סיפרה לנו גם על אותה שבת ועל טקס ברית המילה. על פחד המוות שנמהל בתקוות החיים שרק הנצו; על האימה והכאב שנמהלו באמונה; ועל דם הקדושות והקדושים הנרצחים, שנמהל בדם הברית של התינוק המתוק. היא סיפרה לנו על הוריו של התינוק, שבחרו לקרוא לו, באומץ ובאמונה, בשם המופלא, הבוער, המאחד את כולנו: "ישראל". ועל התמהיל הבלתי נתפס הזה שחוו, באותה עת, כשהיא ובני המשפחה ענו ואמרו, בלב שבור, על פי נוסח הברית: "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".
ההחלטה הזאת של אביטל – החלטה של גבורה, של נחישות ושל אמונה, היא סמל. סמל יהודי. סמל ציוני. סמל ישראלי. סמל לדבקות בלתי מתפשרת בחיים. לאחיזה בתקווה, בעתיד, מתוך הבנה שהבאת אור והוספת אור, הן חלק בלתי נפרד מהבסתו של החושך.
אחיותיי ואחיי, גם השנה, על ההר הקדוש הזה, הלב מחסיר פעימה, כשאנו מוקפים בלוחות האבן הללו, הנושאים את שמותיהם של אהוביכם – אהובינו. ברגע המקודש הזה, אנחנו מבטיחים: זיכרונם יאיר לעד את דרכנו. אך לא רק את הזיכרון אנחנו מעלים היום על נס, אלא גם את ברית הנצח שלנו. ברית בין אדם לחברו, ובין עם למדינתו; ברית חוצת דורות, קהילות וגבולות.
ברית הדמים של חללי פעולות האיבה ומשפחותיהם היא לא רק גלעד, אלא מגדלור מאיר, הקורא לברית של חיים. אל לנו לשכוח: אויבנו אינם מבדילים בין דם חיילים ואזרחים. בין דם קשישים וילדים, נשים וגברים. הם כרתו ביניהם ברית של שנאה, של טרור, של מוות, כנאמר בתהילים: ״אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד, כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ״. אך אל מול אויבינו אנחנו עומדים – בברית של חיים, של אמונה ושל תקווה. ברית שלנו – של כולנו – מכל אמונה, השקפה ואורח חיים.
הברית הישראלית הזאת מוטלת על כתפי כולנו, בכל מובן אפשרי: היא מחייבת אותנו לחזק את הגשרים בתוכנו, להנמיך את החומות והלהבות של העימות הפנימי, ולא לתת לאויבינו את מתנת השנאה הפנימית. היא מחייבת אותנו לבצר את ביטחון אזרחי ישראל, ולהיאבק באנטישמיות ובשנאת ישראל בכל רחבי תבל. היא מחייבת אותנו לבנות חברה של חסד, ולהבטיח שאורחות חיינו, החינוך, התרבות והכלכלה מבטאים חזון של חיים, של אחריות ושל סולידריות. היא מחייבת אותנו לחזק את חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון כולם, בחובה, בקבע ובמילואים; ולתמוך בפצועי פעולות האיבה ומערכות ישראל.
וכמובן שהברית הזאת – הברית הישראלית – מחייבת אותנו לפעול בכל דרך ובכל הכוח כדי להשיב את כל החטופים הביתה. עד האחרון שבהם. השבת החטופים היא הברית הבסיסית ביותר בין המדינה ואזרחיה, ולמעשה זוהי גם הברית המוסרית והיהודית לאורה אנחנו הולכים.
הברית הזאת מטילה עלינו גם חובה לתמוך, ללוות ולאמץ אל הלב – אתכן המשפחות השכולות. אני מבקש לומר לכם היום, אחיותיי ואחיי: הדילמות האיומות שעמדו לפנינו בשנה האחרונה, כשנדרשנו, תמורת חירותם והצלתם של אחינו ואחיותינו לשחרר רוצחים מתועבים, שדמי יקיריכם-יקירינו על ידיהם – היו קשות וכואבות. תחושות הכאב והעצב שליוו רבים מכם צרובות בנו, בכולנו. שילמנו את המחיר הנורא הזה מתוך ידיעה והבנה שפדיון שבויים הוא צו השעה, ושאנו מחוייבים לשלומם של אחינו ואחיותינו האסורים והמיוסרים בתופת של עזה.
אבל חשוב להדגיש בפירוש ובבירור: אנחנו לא שוכחים. אנחנו לא שוכחים. ואנחנו חלילה לא מקלים ראש בבחירה הזאת ובמחיריה. עם שלם מחבק אתכם היום, משפחות אהובות ויקרות, זוכר איתכם, אוהב איתכם, ועונה לכם, בקול נשבר אבל בגו זקוף: "בדמייך חיי". יהי זכרם של חללי פעולות האיבה ברוך, וחקוק על לב העם לדור דור.
