משפחות אהובות ויקרות, פצועי פעולות האיבה; ראש הממשלה, יושב ראש הכנסת, נשיאת בית המשפט העליון, כבוד הרבנים, שרים וחברי כנסת, ראשי המוסדות הלאומיים, ראשי מערכות הביטחון, המודיעין וביטחון הפנים, ראש עיריית ירושלים, ממלאת מקום מנכ"ל הביטוח הלאומי, שגרירים ונציגים דיפלומטיים, ראשי ארגון נפגעי פעולות האיבה, אזרחיות ואזרחי ישראל.
שוב, כמו בכול שנה, אנו נפגשים כאן; והשנה, אני פונה מכאן לכלל הציבור בישראל, כפי שפניתי בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, וכפי שפניתי אמש בטקס הממלכתי בכותל, ומבקש שנפשוט מעלינו את המחלוקות, נסיר את המחיצות, נתעטף בכאב ובגעגוע, ונתייחד עם זכרם של אהוביכם – אהובינו. טהורים וזכים, חפים מכל פשע, שהיו בדרך לטיול או לבית הספר, למפגש משפחתי, או לחתונה. כאלה שהתפללו בבית כנסת או רק יצאו ממנו, וכאלה שיצאו לבילוי עם חברים. מי שהרדימו תינוק, צעדו לתומם ברחוב, או נלחמו על חיי פצוע. לחמו, או הסתערו. או הגנו בגופם על אחרים. תינוקות, ילדים, זקנים, נשים וגברים. שאליהם הצטרפו בשבועות האחרונים, למרבה השבר והיגון – שלושה זוגות אחיות ואחים. היפים והנעימים שבחייהם ובמותם לא נפרדו. ועוד ועוד חללים, שהצטרפו השנה לרשימת החללים הארוכה מדי, קורעת הלב, על קירות האנדרטה הזו – שמהדהדת את פעימות ליבה של אומה שלמה; משלמים את מחיר חירותנו הריבונית כאן, על אדמת המולדת.
אני זוכר שעמדנו כאן בשנה שעברה, קיווינו, התפללנו, ייחלנו – שמשפחת השכול לא תגדל. אני זוכר, כולנו זוכרים, שכעבור יממה אחת בלבד, במוצאי יום העצמאות, באלעד, אירע טבח אכזרי, שזעזע את כולנו. מאז, בשנה שחלפה, מיכל ואני פוקדים ומנחמים בבתי האבלים של כל משפחה ומשפחה, שחרב עליה עולמה והצטרפה למעגל השכול. בכל קצוות הארץ, מכל אמונה, תפיסה ואורחות חיים, ותיקים ועולים. כל משפחה וסיפורה. כל משפחה ואסונה הכבד מנשוא. על שני מפגשים כאלה אני מבקש לספר לכם היום; בהפרש של יום פקדנו שני בתי אבלים. פגשנו בהם שתי אימהות. שונות כל כך ודומות כל כך. שחייהן התרסקו ברגע אחד. האחת, דבורה פָּלֶאי, מירושלים, אימם של יעקב-ישראל בן החמש ואשר-מנחם – אושי – בן השבע. שני ילדים רכים שנרצחו בפיגוע כשחיכו בתחנת אוטובוס, לבושים בבגדי שבת, בדרכם לשמחה משפחתית. אבי המשפחה, אברהם נפצע קשה באותו פיגוע. דבורה פלאי, אישה אצילת נפש, בהריון מתקדם, קיבלה אותנו עם שאר ילדיה, כשהיא מקרינה עוצמה בלתי רגילה. מתוך האבל האיום, הפרטי, שלה – דבורה חיזקה את רוחנו.
למחרת, בכפר הבדואי חוסנייה שבמועצה האיזורית משגב בגליל, פגשתי את סעדה סואעד. אימו של לוחם מג"ב, סמל ראשון אסיל, שנפל בפיגוע בירושלים. בלב שבור ובדמעות כבדות, סיפרה לי סעדה, איך במשך כל שירותו של אסיל היא לא ישנה, אלא ישבה מדי לילה, והמתינה לבנה האהוב שישוב. והוא לא שב. התמונה של שתי האימהות, דבורה וסעדה, היא תמונה שמספרת את הסיפור הישראלי כולו. הן, משפחותיהן, וכל משפחה ומשפחה – בתל אביב, באלעד ובנוף הגליל, בכסרא סמיע, בהר ברכה ובבני ברק, בקיבוץ גינוסר, באפרת, בירושלים, ובמקומות רבים אחרים. אותו כאב. אותו גורל. אותה גבורה. שנושאים את הסבל. כל מפגש כזה איתכם, הוא שובר לב ומחזק גם יחד. בכל פעם שנכנסנו לבית כדי לנחם ולחזק, יצאנו מחוזקים. ובכל פעם רציתי לזעוק זעקה גדולה ומרה, על נשמות טהורות ויקרות שעלו בסערה השמיימה; ובאותה נשימה לזעוק לכל עם ישראל: להפסיק לקרוע את עצמנו מבפנים; לעשות הכל כדי לאחות, לחפש פתרונות, לגשר מעל התהומות.
משפחות יקרות ואהובות, המשא שלכן הוא כבד ויומיומי. לנו אין דרך לְהָקֵל עליכן, אבל אנחנו חייבים להמשיך לנסות בכל דרך. זוהי חובתנו. ברוח הזו, ולאורך השנים, נעשו שינויים רבים בכול הנוגע ליחס למשפחות נפגעי הטרור והאיבה. אני מבקש להודות לכל המערכות שפועלות אתכן ולצדכן; ועדיין – תמיד אפשר לעשות עוד. אני מאמין, ואמרתי זאת בפירוש לנציגי המשפחות, שיש לדאוג לכך שקולן של משפחות חללי הטרור –ישמע ויילקח בחשבון שעה שמתקבלות החלטות הנוגעות לסוגיות הכואבות ביותר עבור כל משפחה ומשפחה, בגופים, במערכות ובערכאות שונות. הדברים נוגעים כמובן גם למצבם של האלפים הרבים – פצועי הטרור – בגוף ובנפש – הנושאים עמם יום-יום שעה-שעה את צלקות הטרור. עלינו להציב את הסיוע להם ואת רווחתם בראש סדר העדיפויות שלנו כחברה וכמדינה.
בשם העם ובשם מדינת ישראל אני נושא תפילה לזכר החללים ולרפואת הפצועים, ומאחל לכם ולמשפחותיכם שתדעו גם רגעי רוגע ושמחה. יהי זכרם של חללי פעולות האיבה נצור בליבנו ובלב האומה לעד.