"שימלה שימלה, אגראצ'ין ירוסלם דנה?" – "חסידה חסידה, מה שלום ארצנו ירושלים?".
כך נהגו דורות של יהודי אתיופיה, אחיותינו ואחינו, לשאול את החסידות שעשו דרכן מאפריקה לישראל. מצפים, חולמים, מייחלים ומתפללים לשוב לציון ולירוסלם – ירושלים. כיסופים בני אלפי שנים ואהבה אין קץ לארצנו, ארץ האבות, הם שהובילו אותם לעזוב את ביתם, את רכושם, פעמים גם חלקים ממשפחתם; ולצאת למסע הגבורה – מסע תלאות מפרך, מסוכן וארוך, בדרכם לכאן – לציון – אל הארץ המובטחת.
כבכל שנה אנו מתכנסים ביום הקדוש הזה – יום הזיכרון לנספי עליית יהודי אתיופיה – בהר התקומה, הזיכרון והגעגועים של מדינתנו. להרכין ראש, לזכור ולהזכיר אלפים מהם – מיקיריכם, מאהוביכם. מיקירינו, מאהובינו. תינוקות, ילדים, קשישים, נשים וגברים, חדורי אמונה ואהבת ציון, אשר לא זכו להשלים את המסע לציון, ונספו בדרך. משאירים בלב משפחותיהם ובלב כולנו, לב האומה כולה, פצע כואב ופתוח – לתמיד.
השנה, טקס הזיכרון הזה נערך בצל המלחמה. ואל גבורתם של הנספים במסע מאתיופיה, מצטרפת גבורתם של בניהם, נכדיהם, צאצאיהם ובני משפחותיהם של הנספים והעולים – בני הדור השני והשלישי, גיבורי ישראל ומגיניה, שנפלו במערכה הכבדה. "אומרים שאדם לוקח אתו בתרמיל את הסיפור המשפחתי. אני מביא איתי סיפור של קהילה שלמה", כך אמר בגאווה, לפני שלוש שנים, כאן, בהר הרצל, אוריה איימאלק גושן, אז – תלמיד כיתה י"ב.
אוריה סיפר על המסע של הוריו ומשפחותיהם מאתיופיה לישראל. על סבו ואימו שחלו והחלימו בדרך נס ועל אחותה הצעירה של אימו, שחלתה, נפטרה ונקברה במדבר. כאשר נשאל מה הוא לוקח להמשך, לשירותו הצבאי כחייל בצבא ההגנה לישראל, מסיפור עליית של יהודי אתיופיה, השיב אוריה: "אומץ, כוח ואמונה". וכך היה.
סמל ראשון אוריה איימאלק גושן, זכרו לברכה, נפל בקרב גבורה ברצועת עזה, ונקבר כאן, על ההר ולפני יום הזכרון פקדתי את קברו. כמוהו עוד רבים-רבים מקרב קהילת העולים מאתיופיה ודורות ההמשך, לוחמות ולוחמים מכל רחבי הארץ שנפלו במערכה, שעה שלחמו והגנו בגבורה עילאית על העם והמדינה; נישאים על אותה נחישות, תעוזה, אמונה ואהבת ישראל שינקו מדורי דורות, בבית. כולם מופת לנחישות, לדבקות במטרה ולמסירות נפש. לאהבת העם והמולדת. כולם כתבו פרק נוסף, והיסטורי, בהיסטוריה של העם היהודי ושל מדינת ישראל. כולם הפכו את חלום הדורות – למציאות חיים.
אני מבקש בשם העם כולו להביע תנחומים מקרב לב למשפחות השכולות והיקרות, להצדיע להם, ולכל המשפחות. וכמובן לפצענו בגוף ובנפש שאני מאחל להם רפואה שלמה ומהירה.
אני נושא תפילה לשובם של כל החטופות והחטופים, ובהם אברה מנגיסטו, אשר נמצא כבר עשר שנים בשבי החמאס. גם כאן, במעמד המקודש הזה, אני חוזר על מאמר אבותינו: "אין מצווה גדולה כמצוות כפדיון שבויים". אנחנו חייבים, פשוט חייבים, לממש את הברית הבסיסית ביותר בין מדינה לאזרחיה, ולהחזיר הביתה בדחיפות את כלל החטופות והחטופים – האזרחים והחיילים, אלה שבחיים ואלה שעלינו להביא לקבר ישראל.
לנצח נזכור את הנספות והנספים בדרכם לארץ הקודש, גיבורות וגיבורי ישראל, יהי זכרם ברוך ונצור בליבנו לעד.
