״החובה להפיק לקחים מרצח רבין – עדיין כאן, אקטואלית – אולי יותר מתמיד, נוכחת כמעט בכל מרחב בישראל, מטלטלת, וכואבת, וזועקת מרה: על האסון הלאומי הנורא שקרה, על מחירו, ועל מה שאסור שיקרה שוב.
אני מבקש להדליק אל מול כולנו נורה של אזהרה. אזהרה זועקת, נוקבת – כי גם בימים אלה, שלושים שנה אחרי, אנחנו שוב רואים ושומעים את האלימות על שלל היבטיה – מרימה ראשה בגאון. אנחנו רואים אלימות כלפי משרתי ציבור – מפקדים בכירים בצה"ל ובשב"כ,עובדות ועובדי מדינה ומובילי מערכות שונות – בהם פקידים בכירים, פרקליטים ושופטים. אנחנו רואים אלימות כלפי נבחרי ציבור – חברי כנסת מכל קצוות הבית; שרים בממשלה; ואיומים כלפי ראש ממשלה נבחר ומכהן.
באופן מזעזע, מטלטל, מחריד אפילו – שוב נדמה שיש מי ששוכח שאלימות היא איננה כלי דמוקרטי, אלא חורבן של הדמוקרטיה. שיש מי ששוכח, ואולי בוחר לשכוח, שבסופו של יום – מדובר בבני אדם, באנשים עם משפחות, בישראליות וישראלים חדורי שליחות שבמקרים רבים בחרו להקדיש את חייהם – למדינה, לעם, לנו.
דווקא כעת – כשתקופת בחירות בפתח – אנחנו חייבים לזכור מהי היא תרבות של מחלוקת לשם שמים. מה היא מחלוקת שמצמיחה אותנו, שבונה אותנו. מחלוקת שבה האח יכול להיות לפעמים יריב; אבל הוא אף פעם לא יכול להיות אויב. מחלוקת ששומרת על כללי המשחק ועל גבולות המגרש, ומשאירה אותנו עם אחד במדינה אחת – יהודית ודמוקרטית.
הרצח הנורא של יצחק רבין המנהיג קורא לנו להגדיר היטב את גבולות הוויכוח. לבצר את המוסדות ואת כללי המשחק הדמוקרטיים המאפשרים לדיון החיוני להתקיים.
להבחין בין טיעון שרצוי וראוי שישמע בשיח לבין הסתה וערלות לב. יום הזיכרון הזה קורא לנו לזכור את המשותף, להעמיד את טובת העם והמדינה לנגד עינינו, ולעשות זאת בכל עת: בשגרה כמו במלחמה; בעת שאנחנו מסכימים עם יריבינו ובעת שאנחנו חולקים עליהם; לפני הבחירות, במהלכן, ולאחריהן.״
