הסמסטר עומד להסתיים, ותקופת המבחנים כבר כאן. עבור רוב הסטודנטים מדובר בתקופה מאתגרת – אך עבור אלפי סטודנטים אחרים מדובר כמעט במשימה בלתי אפשרית. אלה הם הסטודנטים המילואימניקים והמילואימניקיות– צעירים בתחילת דרכם, שמאז השבעה באוקטובר, ממשיכים לנסות להחזיק את שני הקצוות של המציאות הישראלית: לשרת בגאווה את המדינה, וללמוד כדי לבנות לעצמם את העתיד שלהם (ולמען האמת, כמהנדסים, גם את העתיד של ישראל). ככל שחולף הזמן והמלחמה עדיין פה, הפערים מתרחבים, הקשיים מצטברים, והיכולת לעמוד בשתי המשימות הללו בו-זמנית הולכת ונשחקת. ואנחנו, כחברה, כמוסדות אקדמיים ציבוריים וכממשלה – לא יכולים להרשות לעצמנו לעמוד מנגד.
והנתונים מדברים בעד עצמם – מאז תחילת הלחימה, כ-70,000 סטודנטים בישראל גויסו לשירות מילואים. מדובר בכ-21% מכלל הסטודנטים האקדמיים במדינה – שיעור חסר תקדים. רבים מהם שירתו לאורך שבועות ואף חודשים, חלקם ביחידות קרביות, תומכי לחימה, מערך ההגנה האווירית, פיקוד העורף ועוד. לפי נתוני פורום המילואימניקים, כ-17% מהם שירתו מעל 60 ימי מילואים במהלך שנת הלימודים – וזה עדיין נמשך. במילים פשוטות: מדובר בדור שלם של צעירים שמבקשים ללמוד, לתרום, להתקדם, אך נדרשים לעצור הכול – לימודים, עבודה, חיים – כדי לשרת את כולנו.
הם משלמים מחיר אקדמי ואישי – בזמן שהם בשטח, באימון, במארב או במפקדה, הקורסים ממשיכים, חומר חדש נלמד, מטלות מוגשות, ומבחנים נערכים. על פי סקר הסטודנט 2024 שנערך על ידי התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, 77% מהסטודנטים ששירתו במילואים העידו כי הם חוששים שיאלצו לפרוש מהתואר או לדחות את סיומו בשנה – רק כי הם נענו לקריאה לשרת את המדינה. אצלנו במכללת עזריאלי להנדסה בירושלים למשל, למעלה משליש מהסטודנטים גויסו מאז תחילת הלחימה לשירות מילואים.. חלקם נקראו לשירות למשך שבועות ורבים אחרים למשך חודשים. יש מי שחזרו למספר ימים אל ספסל הלימודים, רק כדי להיקרא שוב. אחרים, עומסים על גבם ובנפשם את מאורעות הקרבות גם אחרי שובם. כעת, עם פתיחתה של תקופת המבחנים לסמסטר ב', הם עומדים מול אתגר כמעט בלתי נתפס: להשלים חומר משמעותי שנלמד בהיעדרם, לעמוד בבחינות שנקבעו מראש – ולהמשיך להחזיק בנשק במקביל, כדי להגן עלינו. אנחנו רואים אותם יום־יום – עייפים, מתוחים, סוחבים על עצמם לא רק את המשימות מהשירות, אלא גם את תחושת הפספוס והקושי לחזור למסלול. הם לא מבקשים הנחות. בסוף, כמהנדסים , הם ידרשו לחתום על תכניות ללא פשרות מקצועיות. הם רק מבקשים התחשבות. סיוע נקודתי, מותאם, שישקף את המציאות הייחודית שהם חיים בה.
המציאות הזו גם שוחקת כלכלית: סטודנט שנמצא חודשים ארוכים במילואים לא רק שאינו לומד – הוא גם אינו עובד. והוא ממשיך לשלם שכר דירה, חשבונות, אוכל, נסיעות – ולרוב, בלי מקור הכנסה כלל. חלקם חיים על חסכונות, אחרים על הלוואות או ההורים, ויש כאלה שחוזרים משירות לא רק עם פערים בלימודים, אלא גם עם חובות של עשרות אלפי שקלים.
אכן, המאמצים לסייע להם קיימים – אבל לא מספיקים. המוסדות האקדמיים עושים מאמצים כבירים: הוספת מועדי בחינות, מתן הקלות בהגשת עבודות, התאמות אישיות, ולעיתים אף ביטול קורסים שלא ניתן היה להשלים. אך אלה לעיתים הינם רק פלסטרים. כל עוד אין התייחסות כוללת – תקציבית, מערכתית, מוסרית – לקבוצת הסטודנטים הזו, הם ימשיכו להילחם לא רק בשטח, אלא גם על ההזדמנות הבסיסית ביותר: ללמוד כמו כולם.
כיום קיימות מלגות לסטודנטים משרתי מילואים, אך ברוב המקרים הן חלקיות בלבד. הן אינן מכסות את שכר הלימוד המלא, ובוודאי שאינן מספקות מענה להוצאות קיום בסיסיות. המדינה פתחה את הכיס בנדיבות לתמיכה אקדמית אבל לא עושה די במישור הכלכלי. חובתנו כמדינה השולחת את הסטודנטים שלה למילואים –לאפשר להם לחזור מהם בביטחון אישי וכלכלי.
אני קורא לממשלת ישראל: עכשיו תורכם לשרת אותם! כאן, עכשיו, בהסטת תקציבים ככל הנדרש – לעשות את הדבר הנכון: להעניק מלגות קיוםלכל סטודנט ששירת למעלה מ-50 ימי מילואים שתכלול שכר לימוד, עלות מעונות, וסיוע כלכלי שיאפשר לו לחזור לשגרה. בנוסף, יש ליצור מנגנון תגמול קבוע ומתוקצב לסטודנטים משרתי מילואים, שיכיר בשירותם ויאפשר להם להמשיך בלימודים בראש שקט. על מנת לממש מטרות אלה חייבים לשלב בין משרדי הממשלה, המל"ג, האוניברסיטאות והמכללות כדי ליצור מסלול מותאם עבור סטודנטים שנעדרו לתקופה ארוכה – כולל מסלולים אקדמיים חלופיים, קורסי קיץ ומלגות השלמה.
הסטודנטים המילואימניקים הם לא רק לוחמים – הם מהנדסי העתיד, המנוע של הצמיחה הכלכלית שלנו, המורים של ילדינו, החוקרים, המפתחיםוהיזמים. מדינת ישראל זקוקה להם בכל החזיתות – לא רק בחזית הלחימה.
אם לא נפעל עכשיו, נאבד דור שלם שמבקש רק את מה שמגיע לו: הזדמנות שווה. הזדמנות ללמוד, לחיות, לתרום. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיכשל במשימה הזו.
