דומה שהצורך בוועידת השלטון המקומי של ישראל מעולם לא היה חשוב ורלוונטי יותר. המערכה הארוכה בה אנו נמצאים, הוכיחה לנו את מה שכבר ידענו – כשמנהלים מדינה – לא זו בלבד שלא ניתן לדלג על הרשות המוניציפלית, אלא כנראה שהפתרונות הטובים ביותר – יבואו דווקא ממנה.
זה נכון כמעט בכל תחום. זה נכון בימי שלום וזה נכון שבעתיים – בעיצומה של מערכה. ימיה הראשונים של המלחמה היו עדות לכוחה של קהילה מגובשת, ושל הנהגה מקומית חזקה. רשויות רבות נאלצו להגיב במהירות – הן לאיום הבטחוני ולחרדה שהתלוותה לו, והן לשיבוש הדרמטי של מרקם החיים והיום-יום.
היו מי שנדרשו לגיוס מהיר, הכשרה ואימון של כיתות כוננות יישוביות שתרמו לביטחונם של התושבים. אחרות, נערכו לתמיכה בתושבים שגויסו לשירות מילואים ממושך ולבני משפחותיהם, וכן לרשויות שכנות ולשכנים שנפגעו מהטבח הנורא ומהמלחמה שבאה בעקבותיו. וכמובן ישנן רשויות שעברו אסונות, חוו והרס נורא, יגון ועצב.
בסיורים שערכתי ביישובים הקולטים של המפונים, במלונות ואתרי המגורים, ראיתי במו עיני, כיצד יישובים עם תודעה קהילתית מפותחת, ורשות מקומית פעילה, מאורגנת, ומחוברת לשטח, הצליחו לתפקד הרבה יותר טוב – לנהל את חיי הקהילה בשעת החירום, לאפיין את הצרכים החדשים, לגייס משאבים, ולחלק אותן באופן שיטתי ויעיל.
כמעט שלוש שנים לאחר מכן, במציאות של דילוג חוזר ונשנה – בין שגרה לחירום, ובשעה שישראל עדיין שרויה באי – ודאות גדולה, וסימני שאלה רבים מרחפים מעל לסוגיות הביטחוניות בכל הזירות – אנו זקוקים לרשויות מקומיות חזקות, שתדענה לתפקד באופן מיטבי, תוך שיתופי פעולה מורכבים.
לא מדובר בדברים בעלמא, אלא בלחם והחמאה של היום – יום הישראלי – שאתם, ראשי הרשויות, מכירים היטב: הפעלת מערכת החינוך, התרבות והרווחה המקומיים, אספקת השירותים העירוניים, המשך תחזוקת ופיתוח התשתיות מתוך ראייה קדימה, וכל זאת תוך רגישות לצרכי התושבים שאתם מכירים מקרוב.
לכן יקיריי, השעה הזו היא שעתו של השלטון המקומי, לא רק מן הטעם הבטחוני, אלא לצידו ואולי אף למעלה ממנו מן הטעם האנושי – חברתי. בחברה בעלת פנים מורכבות ומגוונות כל כך, בחברה בה ישנן דעות הופכיות ומנוגדות כל כך, החיים המשותפים יכולים לשגשג ולצמוח יחד – רק תחת רשת חזקה של רשויות מקומיות מתפקדות היטב.
אני עומד כאן היום, ואני יודע שאני מביט במנהיגות ובמנהיגים שמרכיבים את הרשת הזו, שיחד עם מרכז השלטון המקומי – שמאגד את ראשי הרשויות, אתם היושבים כאן, מסייעים לרשויות כדי שתהיינה מחוברות לתושבים ולרחשי ליבם, יודעות לתת את המענה המשותף הרחב לכולם, ומאפשרות למגוון להביא לשגשוג וצמיחה.
מכובדיי, ככל שהקהילות השונות בחברה הישראלית ירגישו, מחד גיסא, שיש להן מקום בטוח ויציב ברמה המקומית, וככל שהקהילות השונות, ילמדו להכיר מכלי ראשון, מאידך גיסא, את הגוונים השונים שמתקיימים בתוכן פנימה, וביניהן לבין שכניהן, נוכל לקדם את המשימה החשובה כל כך, במיוחד בעת הזאת, של יצירת מחר משותף עבור כל הקבוצות שמרכיבות את החברה הישראלית.
עלינו לפעול ברמה הארצית כמובן, אך דווקא הרמה המקומית, היא זו שיכולה לייצר את המפגש האנושי הבלתי אמצעי, של קהילות שונות ומגוונות, שחיות יחדיו, לא מסכימות על הכל, לעתים לא מסכימות כמעט על שום דבר, ובכל זאת מתוך החיים המשותפים הן נפגשות, פועלות יחד, ויחד יוצרות – מרקם חיים, מכבד ויציב שיש בו מקום לכולם.
הקהילות הללו, רקמות החיים הללו, הן ההבטחה וההוכחה לחוסנה של החברה הישראלית, המורכבת מאבני פסיפס שונות, שיוצרות בניין מפואר, שיכול לכל אתגר. כי ההיסטוריה לימדה אותנו שאנחנו אמנם לא חייבים להסכים על הכל, ושמחלוקות לשם שמיים הן בריאות והכרחיות – אבל לעולם לא במחיר של שמיטת האמת הבסיסית שהובילה אותנו כל השנים, ושבזכותה יצאנו חזקים מכל משבר והיא: כל ישראל חברים. כל ישראל ערבים זה לזה, יהודים וערבים, ימים ושמאל, דתיים יותר או פחות, עולים וותיקים, מכל קצוות הארץ ומכל האמונות, תפיסות העולם ואורחות החיים. זו בדיוק שליחות חיי וזו הבשורה הזו שאני מקדם ביוזמתי המוכרת בשם – "מחליפים מילה", תנועה כלל ארצית שפועלת תחת בית הנשיא ומקדמת מפגשים בין כל חלקי החברה הישראלית.
אני מודה לראשי רשויות רבים, וגורמי שלטון מקומי המעורבים בפעילות הזו, ומזמין אתכם לתנועה ההמונית הזו, שדורשת שנמשיך יחדיו תוך כיבוד השוני בתוכנו- בדיוק כפי שאני רואה כאן באולם.
מכובדיי, המערכה הארוכה בה אנו נמצאים עוד לא תמה. אמש, ביקרנו מיכל ואני בגבול הצפון. פגשנו שם רשויות חזקות, ותושבים מדהימים. פגשנו שם ישובים שבטעות מכנים אותם ספר, אבל הם בעצם הלב של כולנו. אין ספק שהאתגרים גדולים. כמדינה – אנחנו מוכרחים להשקיע שם משאבים עצומים. אבל גם האזרחים הפשוטים והמדהימים של ישראל שואלים את עצמם כיצד יוכלו לסייע, ולהם אני אומר – לכו לצפון. עלו לצפון. סעו לצפון, למטולה לקרית שמונה, לגליל העליון. לכו תקנו, לכו תבלו, אתם תתאהבו, אז יתכן שתישארו. בכך יהיה הניצחון שלנו – בעוד ועוד גני ילדים שייפתחו ויתמלאו. אני מודה לראשי הרשויות בצפון ומבקש לחזק ולחבק אותם ואת תושביהם גם מכאן.
מכובדיי, אני מבקש לגעת גם בכמה נושאים כואבים. לפני שבועות ספורים דיברתי בבית הנשיא על התהליך האיום של ההתבהמות המזדחלת לה, משולי החברה שלנו, ומאיימת על החברה הישראלית המפוארת. יותר ממאה ושלושים בני אדם נרצחו בחברה הערבית מתחילת השנה, זה בלתי נתפס! זה בלתי נסבל. בתוכם רופאים, אנשי חינוך, נערים ונשים. כל כך הרבה חפים מפשע. ילדות וילדים חיים בפחד מכדורים תועים ברחובות.
עכשיו בואו נודה – כמה ממקרי הרצח הללו פתחו מהדורות חדשות בעברית? כמה ממקרי הרצח הללו זעזעו אותנו כפי שראוי היה להיות? האדישות היא האויב הגדול של חברה חפצת חיים. טועה מי שחושב שזה לא נוגע לו כי זה "שם", טועה מי שחושב שאפשר לכלוא אלימות בתוך גבולות. למה אין מחאה ארצית, משותפת לכל הצדדים? למה אין דרישה נחרצת – שיוענקו למשטרה הכלים המתאימים? למה מתעכב חוק הרוגלות בכנסת? כל עיכוב כזה מסכן עוד ועוד חיים. ההתבהמות הזו לא מבחינה בין ערים לבין תושבים ואזרחים.
ראיתי זאת גם כשביקרתי בבית משפחת זלקה בפתח תקווה וניחמתי אותם על אובדן בנם הצעיר, ימנו זלקה ז"ל, שנרצח באכזריות מבעיתה, בדם קר, בערב יום העצמאות. ואנחנו רואים את התופעות הללו כשקומץ אנרכיסטים בגבעות מרשים לעצמם ליטול את החוק לידיים ביהודה ושומרון. כשאני שומע דברים מטרידים ביותר ממפקדי הצבא בפיקוד מרכז, שעושים לילות כימים במאבק כנגד הפורעים. וראינו כולנו את החרפה באלון שבות, שעה שפורעים פרצו לבית המשנה לנשיא בית המשפט העליון ויושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית. מנסים להטיל אימה ולפגוע בסמל שלטון.
ולצד מקרי הרצח בחברה הערבית – אלימות כלפי ראשי רשויות, למרבה האימה, מרימה את ראשה המכוער – וזה דבר שמדינת חוק לא יכולה לחיות איתו, בשום פנים ואופן. ההתבהמות הזו, שמגיחה משולי החברה, מאיימת על כולנו. וכולנו ביחד מוכרחים להתייצב כנגדה עם קווים אדומים ברורים.
מכובדיי המשורר שאול טשרניחובסקי, – שהשנה מלאו מאה וחמישים שנה להולדתו – לימד אותנו כי – "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". ומה היא תבנית הנוף הזו, אם לא מקום מגוריו. הישוב, הכפר, המועצה המקומית או האזורית וכמובן הערים בהן הוא מעביר את ימי חייו. כשאתם, מנהיגי הציבור, מעצבים את התבניות הללו, זכרו תמיד את האנשים שמתהלכים בהן, חיים בתוכן וצומחים בתוכן. להחלטות הקטנות שאתם מקבלים על שולחן העירייה או המועצה, יש השלכות ישירות על גורלם ועתידם של המונים – לעתים גם בנושאים שקצת קשה לראות במבט ראשון.
אני אומר לראשי רשויות ולפרנסי ציבור בכלל, במיוחד לאור נזקי המלחמה, ומחירה בגוף ובנפש – שאלו גם את השאלות שלעתים שוכחים. האם העיר שלכם נגישה מספיק? האם היא מספיק מתחשבת בפגועי הנפש – שחזרו מן הקרבות או בכלל? האם היא מציבה לנגד עיניה את הילדים של אותם לוחמים – שיצאו כעת לחופש הגדול?
מכובדיי אני מביט בכם ויודע – ישראל נתברכה בשכבת הנהגה מקומית מופלאה. ואני מברך על כך שילדי ישראל גדלים וצומחים בישובים ובערים שאתם מנהיגים. אני מברך את כל העושים במלאכה להצלחת הוועידה הזו. ראש וראשון ידידי חיים ביבס, יו"ר מרכז השלטון המקומי וראש עיריית מודיעין – מכבים – רעות, שמנצח כבר שנים על המנגינה המופלאה שעולה מן השלטון המקומי. לסגנו – בני ביטון, ראש העיר דימונה, שמסור לא רק לעירו, אלא לישראל כולה. ולכל העוסקות והעוסקים במלאכה.
אני מאחל לכולכם יומיים של למידה, היכרות, חיבורים, ובניית עתיד ישראלי משותף. עלו והצליחו תודה רבה.
